רבי הלל ליכטנשטיין בן ברוך בנדיט.
מגדולי הרבנים בגליציה ובהונגריה.
נולד בווץ בשנת ה’תקע”ה (1815) – נפטר בקולומיי בשנת ה’תרנ”א (1891).
מתלמידיו החשובים של ה”חתם סופר” (רבי משה סופר).
נתפרסם בזכות מאבקו הנחרץ ברפורמים וב”משכילים”.
רבי חיים הלברשטם מצאנז אמר עליו, שכל המהרהר אחריו כאילו מהרהר אחר השכינה.
כיהן כרב במרגרטן, בקולוזויאר ובסיקסו.
בשנת ה’תרכ”ז (1867) החל לכהן ברבנות קולומיי, שם עמד בראש הישיבה ונלחם בכל כוחו בהשכלה המתפשטת.
עמד בתקיפות על שמירת המסורת לכל דקדוקיה ומנהגיה, התנגד לכל חידוש, לרבות השמעת דרשות בבתי הכנסת בשפה הגרמנית, שנעשו צורך השעה ועל רקע זה תקף אף את רבי עזריאל הילדסהיימר.
יזם כנס רבנים שבו נתקבלו החלטות עקרוניות חשובות לביצור היהדות מרוחות זרות. בכינוס שהתקיים בעיר בנאדי מיהאי, הוטל חרם על הרפורמים ועל כל רב שידרוש בשפה אירופית.
מספריו:
“משכיל אל דל”;
“שירי משכיל”;
“אבקת רוכל”;
“עת לעשות”;
“מקרי דרדקי”;
“בית הלל”.