רבי מאיר אבולעפיה (הרמ”ה) זצ”ל

רבי מאיר אבולעפיה, בר טודרוס הלוי מחכמי ספרד.
מגדולי התורה בדורו וממנהיגי הדור.
נולד בסביבות שנת ד’תתק”ל (1170) בבורגוס. נפטר בטולדו בשנת ה’ד’ (1244).

בעודו צעיר התמנה לחבר בית – הדין בטולדו. עמד שם בראש ישיבה גדולה.
היה סמכות הלכתית ראשונה במעלה, ורבים מחכמי הדור, בכלל הרמב”ן (רבי משה בר נחמן), פנו אליו בשאלות הלכה. הרמב”ן אף נחשב כתלמיד חבר שלו.

רבי יהודה אלחריזי כתב עליו: “ומנשיאי הלויים רבי מאיר הלוי אין בחכמה מי יערכנו”.
השיג על דעות הרמב”ם (רבי משה בר מיימון) ב”ספר המדע” בענין תחיית המתים, וביטא את התנגדותו במכתב ששלח לחכמי לוניל.

ניתן לראותו כחלוץ הפולמוס הגדול סביב ספריו של הרמבם ושיטותיו במחשבה היהודית. עם זאת הוא כיבד והעריך את הרמב”ם, וכשנפטר נשא עליו קינה וחלק לו ולספריו כבוד רב.
השגותיו על הרמב”ם וחליפת המכתבים בינו לבין חכמי לוניל וצרפת נאספו ב”ספר האגרות”.

כתב חידושים לתלמוד בספר “פרטי פרטין”, אולם רובם אבדו ושרדו מהם החידושים למסכתות בבא בתרא וסנהדרין, שלהם קרא המו”ל “יד רמה”.
חידושים אלה הם ספרי יסוד בפרשנות למסכתות הנ”ל, ומשמשים עד ימינו בשל ניתוחם המעמיק.

ספריו האחרים: “מסורת סייג לתורה – על המסורה. “גינת ביתן” – פירוש לתורה, “לפני ולפנים” – פירוש לספר יצירה. כתב שירים רבים, שאחדים מהם כונסו בדור האחרון.

(אנציקלופדיה לבית ישראל)