רבי יהודה הנשיא ראש הדור החמישי לתנאים (ג’תתק”ל-ק”ס / 170 – 200). נשיא הסנהדרין ועורך המשנה. מכונה גם “רבי”, או “רבנו הקדוש”. היה בנו בכורו של רבן שמעון בן גמליאל הנשיא ודור שביעי להלל הזקן.

חז”ל אומרים: “יום שמת רבי עקיבא – נולד רבי” (קידושין עב, ב). רבי השלים את סידור המשנה. קיבל תורה מפי כל תלמידיו האחרונים של רבי עקיבא: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע.

את רבי מאיר לא זכה לשמש הרבה, ובכל זאת תלה את חריפותו במה שזכה לשמוע לקחו כשהוא יושב בשורה שמאחוריו, הגם שלא ראה פניו (עירובין יג, א). רבי העריץ את רבי יוסי, וכשרצה להקשות על דבריו, היה אומר; “אנו העלובים נקשה על רבי יוסי? שכשם שבין קדשי הקדשים לבין חולי חולין, כך בין דורנו לדורו של רבי יוסי” (ירושלמי גיטין ו, ז).

עם חברו רבי אלעזר ברבי שמעון ישב לפני אביו רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יהושע בן קרחה (בבא מציעא פד, ב). אך את עיקר תורתו ואת רוב משנתו קיבל מפי רבי יעקב בר קורשאי, שהיה ממקורביו של הנשיא רבן שמעון בן גמליאל (הוריות יג, ב), וממנו קיבל משניות וברייתות (ירושלמי פסחים י, א). מלבד חוכמתו הגדולה בתורה, היה רבי בקי גם בחוכמת הטבע ובחוכמת הרפואה.

עם מות אביו רבן שמעון בן גמליאל, מילא רבי את מקומו בנשיאות ונהג נשיאותו ברמה. הוא ריכז סביבו את רוב חכמי דורו ובבית הוועד שעמד בראשו ביררו החכמים את כל מסורות ההלכה, דאגו לניסוחן וקבעו אותן במשנה. השעה היתה כשרה במיוחד למפעל גדול זה של עריכת המשנה, שכן הימים היו ימי שלום, היפים ליצירה רוחנית. הקיסר היטה חסדו לנשיא – ישראל ובצל אישיותו המזהירה של רבי, הסתופפו כל חכמי הדור. המשנה שערך רבי, כוללת את הדברים שנשנו בבתי המדרש של התנאים מראשית תקופתם ועד זמנו של רבי.

רבות סופר על ידידותו של רבי יהודה הנשיא עם הקיסר הרומאי אנטונינוס (תנחומא, מקץ ט) ועל שיחותיהם בענייני אמונה (סנהדרין צא, א-ב). אנטונינוס נועץ בו בכמה עניינים משפחתיים ואף בענייני מלכותו (עבודה זרה י, א – ב). גדול היה כבודו של רבי בעיני בני דורו ואצל הבאים אחריו, ואמרו: “מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד” (גיטין נט, א).

רבי שמעון בן מנסיא אמר: כל שבע המדות שמנו חכמים בצדיקים: הנוי, והכוח, והעושר, והחכמה, והשיבה, והכבוד, והבנים – כולן נתקיימו ברבי ובבניו (אבות ו, ח-ט). רבי היה משכמו ומעלה (נדה כד, ב). עושרו היה לשם דבר בעיני דורו (בבא מציעא פה, א). בעושרו השתמש להעניק בשפע לחכמים ולתלמידים (רות – רבה ה, טו). הוא הוציא 120 אלף ממון, כדי לבטל גזירת הקרבת שור פטום ביום אידם (עבודה זרה טז, א). בשנות בצורת פתח את אוצרותיו לעניים (בבא בתרא ח, א).

רבי לא נהנה משל ציבור כלום (בראשית – רבה ק, ב). אף משל עצמו לא נהנה, ובשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר: “ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה” (כתובות קד, א). כנויו “רבנו הקדוש” ניתן לו בגלל אורחות חייו הקדושים והטהורים (שבת קיח, ב). היה ישן ביום לא יותר ממשך שישים נשימות (סוכה כו, ב). אליהו הנביא היה מתגלה אליו תדיר (בבא מציעא פה, א).

מאמרותיו המפורסמות: “איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעשיה ותפארת לו מן האדם”; “הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות”; “הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה: דע מה למעלה ממך, עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים” (אבות ב, א). (אנציקלופדיה לבית ישראל)  

פלאפון

הצטרפו לקבלת עדכונים מערוץ התורה בוואטסאפ או בטלגרם שלכם!

בערוץ התורה נשלחים מדי יום לאלפי יהודים ברחבי העולם תכנים נפלאים וייחודים, קצרים וקולעים במיוחד שלא יתפסו לך את כל היום, מעט הכמות ורב האיכות

השאירו תגובה

האימייל לא יוצג באתר.