רבי שלמה אלעזר אלפנדרי זצ”ל (הסבא קדישא)

רבי שלמה אלעזר אלפנדרי בר יעקב מחכמי ארץ ישראל שעלו מן הבלקן. מרבני ירושלים. צדיק נערץ וגאון מופלא.

נחשב לאחד מגדולי החכמים בזמנו ונתקבל כסמכות הלכתית מכרעת הן על אשכנזים והן על ספרדים.
נולד בקושטא בשנת ה’תקפ”ו (1826) – נפטר בגיל 104 בירושלים בכ”ב באייר ה’תר”ץ (1930).

בגיל 23 נשא אישה שילדה לו בן אחד. הבן מת כעבור זמן קצר ורבי שלמה נפרד ממנה ומאז לא נשא אישה. באותו פרק זמן יסד הגביר פואה, מעשירי קושטא, ישיבה מיוחדת בשבילו והעמידו בראשה. בישיבתו למדו עשרות תלמידים שרבים מהם התפרסמו אחר – כך כרבנים בעלי – שם.
בתקופת הסולטן הטורקי עבדול חמיד התנגד רבי שלמה לחובת הגיוס לצבא שהוטלה על בחורי ישראל, בטענה שיש בה סתירה לאורח החיים הדתי והיא מנוגדת להסכם שבין גולי ספרד לשלטונות הטורקים לפטור אותם משירות בצבא כתנאי להתיישבותם בטורקיה. בסופו של דבר בוטלה חובת הגיוס.

כאשר התפנה כיסא הרבנות בדמשק בשנת ה’תרנ”ט (1899) מינהו ראש רבני טורקיה, רבי משה הלוי, כ”חכם באשי” בדמשק, שם ישב עד סוף שנת ה’תרס”ג (1903).
בשנת ה’תרס”ד (1904) עלה לארץ ישראל והשתקע בחיפה, מאוחר יותר נתמנה לרבה של צפת.
בשנת ה’תרפ”ו (1926) התיישב בירושלים ונשאר שם עד יומו האחרון.
בשנת חייו האחרונה, כשהוא זקן מופלג, ביקר אצלו רבי חיים אלעזר שפירא, האדמו”ר ממונקץ’, והתרשם עמוקות מאישיותו.

כמה מתשובותיו פורסמו בכתב העת “תורה מציון”, בספר “קנה אברהם” לרבי אברהם חי אמוגז ובכתבי בני זמנו.
כן פורסמו תשובותיו בקובץ “שו”ת מהרש”א”; “שו”ת הסבא קדישא” שלשה חלקים; “לימוד זכות”. רבים מחיבוריו אבדו.

על מצבתו נחקק: “רבנו הגדול שר התורה מקור הבינות, ושמעו הולך בכל המדינות, צדיק יסוד עולם”.

(אנציקלופדיה לבית ישראל)