רב האי גאון מגדולי הגאונים. בנו של רב שרירא גאון, היה אחרון גאוני פומבדיתא.
נולד בשנת ד’תרצ”ט (939). נפטר בגיל 99 בשנת ד’תשצ”ח (1038).
“מזרע רבה בר אבוה מבני זרובבל בן שאלתיאל” (“שם הגדולים”).
אביו – רב שרירא, אבי אביו – רב חנניה, ואבי זקנו – רב יהודה, שימשו גם הם כגאונים בפומבדיתא. אביו, שבצעירותו עזר לו רב האי בניהול הישיבה, מזכירו כמה פעמים בכינוי “האי בחורנו”.
בשנת ד’תשמ”ו (986) נתמנה כמשנה לאביו ושאלות שונות שנשלחו מקהילות שונות הופנו גם אליו.
נאסר יחד עם אביו בגלל הלשנה ולאחר ששוחררו נתמנה בשנת ד’תשנ”ח (998) לכהונת הגאון עוד בחיי אביו, ובתפקיד זה שימש 40 שנה עד מותו.
נשא לאשה את בתו של רב שמואל בר חפני גאון סורא, אך לא הניח אחריו בנים.
לישיבתו באו תלמידים מקהילות באירופה, באסיה ובאפריקה, אף שכבר היו בארצות אלה ישיבות חשובות (מירושלים שלח אליו רבי שלמה בר יהודה, שהיה ראש ישיבה בירושלים, את בנו).
גדולי ישראל בתפוצות שפנו אליו בשאלות היו: רבי שמואל הנגיד מספרד, רבי יעקב בר ניסים ובנו רבי ניסים מקיירואן, רבי אלחנן בר שמריה מפוסטאט ורבי משולם בר קלונימוס מלוקא.
הרי”ף (רבי יצחק אלפסי) מרבה להסתמך עליו. מקובל, שבכל מקום שמזכיר הרי”ף “גאון” כוונתו לרב האי.
עד ימיו האחרונים ועל אף גילו המופלג, המשיך להרביץ תורה בתלמידים ולהשיב תשובות לשואלים.
כשנפטר, קונן עליו רבי שמואל הנגיד: “אחז בעודו חי בכל חכמה יפיפיה”, ואף שלא זכה לבן, “ילדים לו בכל ארץ ערבית ואדומיה אשר גדל עלי תורה”.
נחשב אחרון הגאונים, ומשנת פטירתו מתחילה, בספרות התורנית, תקופת ה”ראשונים”.
ייחד כל אחד מחיבוריו לנושא מסוים, כדרך רב סעדיה גאון וחותנו רב שמואל בר חפני. עסק גם בחקר הלשון ובפילוסופיה.
חיבוריו: “ספר השטרות”, “שערי שבועות”, “ספר המשכון”, “המקח והממכר”, “משפט התנאים”, “משפטי הלוואות”, “מוסר הדיינים”, ספר על הלכות איסור והיתר, על הלכות תפילין ועוד.
כתב פירוש למסכתות בש”ס וחיבר פיוטים. רבות מתשובותיו הובאו בתשובות גאוני תקופתו ובספרי הפוסקים הראשונים.