אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי (בסביבות שנת ד’ס’ / 300). דודו היה שמואל בר נחום (ב”ק נה, א). מושבו היה בדרום (חולין קלב, ב), כנראה בעיר לוד. כאשר עקר לגליל הביא עמו שמועות ומסורות הלכה משמו של רבי יהושע בן לוי (סוכה נד, א). בטבריה למד תורה אצל רבי אסי, וממנו קיבל מתורתו של רבי יוחנן (סנהדרין מב, א). נראה שהיה בבבל והביא לשם משמועות ארץ ישראל. על אף שארץ-ישראלי היה, הובאו רוב אמרותיו בתלמוד הבבלי.
אמרות רבות שלו באגדה מצויות בתלמוד ובהן הוא מגנה את מספר לשון הרע ש”אין לו תקנה”, ורואה בלימוד התורה ובמידת הענווה דרכים להימנע מדיבורים אסורים (ערכין טו, ב). החשיב מאוד את לימוד התורה אף בשעה שהאדם דחוק ועני, ש”אין הפרגוד ננעל” בפני העוסק בתורה מתוך הדוחק (סוטה מט, א). קיים זאת בעצמו, כפי שמספרת עליו הגמרא שמרוב עוניו יצא לרשות הרבים בנעלים מטולאות טלאי על גבי טלאי (שבת קיד, א). מפורסמת אמרתו: “כל המבקר חולה נוטל אחד משישים בצערו” (נדרים לט, ב). מסופר שרב נחמן, מגדולי אמוראי בבל, התבטא על שמועה מסוימת כי היא נאה, ועל אחרת שאינה נאה, אמר לו רבא: והרי אמר רבי אחא בר חנינא… כל האומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה מאבד הונה של תורה, אמר לו רב נחמן: אני חוזר בי (עירובין סד, א). (מתוך אנציקלופדיה לבית ישראל)
הצטרפו לקבלת עדכונים מערוץ התורה בוואטסאפ או בטלגרם שלכם!
בערוץ התורה נשלחים מדי יום לאלפי יהודים ברחבי העולם תכנים נפלאים וייחודים, קצרים וקולעים במיוחד שלא יתפסו לך את כל היום, מעט הכמות ורב האיכות