שמואל הנביא זצ”ל

הגדול הראשון אחרי משה רבנו, בן דור המעבר שבין תקופת ה”שופטים” לתקופת המלוכה.
מכונה “רבן של נביאים” (ירושלמי חגיגה ב, א).

מחברם של הספרים: שופטים, שמואל ורות (בבא בתרא יד, ב).

נולד בשנת ב’תתל”א (929 לפה”ס) – נפטר בגיל 52 (תענית ה, ב), כ”ח אייר בשנת ב’תתפ”ג (877 לפה”ס).

היה בנו של אלקנה, בן שבט לוי, ממשפחת קהת, מן העיר רמה שבהר אפרים (שמואל – א’ א, א; יט).

היה מצאצאיו של אביסף בן קורח (דברי – הימים-א’ ו, יח – כב), שניצל בעת שבלעה האדמה את קורח ואת משפחתו.

חנה אמו היתה עקרה, ולאחר שהתפללה ונדרה כי תקדיש את בנה לה’ – ילדה בן וקראה את שמו שמואל, “כי מה’ שאלתיו”.

כשגדל, העלתה אותו חנה לבית ה’ שבשילה (שמואל – א’ א), שם שימש את עלי הכהן וכיהן בתפקידי לווייה, כשומר וכשוער (שם ב, יא; ג, טו).
כשהיה במשכן שילה – זכה שמואל לנבואה הראשונה, שתוכנה היה – תוכחה והיא כוונה לראש העם, עלי הכהן האחרון ששימש בשילה (שם ג, ד – יד).
מאז נודע שמואל כנביא והוא החל להנהיג את ישראל.

תחילת נבואתו היתה בתקופה קשה: “ודבר ה’ היה יקר בימים ההם, אין חזון נפרץ” (שם ג, א).
אולם, שמואל דאג להרבות נביאים בישראל.
הוא הקים חבורות נביאים, המכונים “חבל נביאים” (שם י, ה), או “להקת נביאים” (שם יט, כ).
הנביאים גד ונתן, שפעלו בימי דוד המלך, נמנו על תלמידי שמואל.

גם דוד המלך למד תורה מפי שמואל ובאותו לילה שברח דוד המלך מלפני שאול המלך ובא לשמואל הרמתה (שם יט, ית), למד משמואל הנביא מה שאין תלמיד ותיק לומד במשך 100 שנה (מדרש שמואל כב, ד).
שמואל פעל בעיתות המשבר הגדול שפקד את העם לאחר חורבן שילה (שמואל-א’ ד).

הוא בנה מזבח בעיר רמה.
היה מקריב קרבנות לה’, החזיר את העם בתשובה והסיר מהם את העבודה הזרה.

לפני המלחמה במצפה, התפלל שמואל והקריב קרבנות במלחמה הובסו הפלישתים בפני ישראל.

עשה שלום עם האמורי (שם ז).

שמואל הנהיג דרך חדשה בהוראת משפטי התורה.
הוא הלך אל העם, סבב וביקר בכל חבלי הארץ (שם, טו – טז), שפט את ישראל, הן בדברים שבין אדם לחברו והן בדברים שבין אדם למקום ובכלל זה הוראת חוקי האלוקים ותורותיו (שם, יז).
בשל דרכו זו, זכה שהקדוש – ברוך – הוא בא אליו: “שמואל שהלך אצל ישראל בעיירות ודן אותם, אני הולך ומדבר עמו” (שמות – רבה טז, ד).

הנהגתו הצטיינה בנקיון כפיים וללא טובות הנאה (שמואל – א’ שם, ג – ה).
בדרך זו נהג עד ימי זקנתו, וכך אמר לעם בדברי פרידתו: “ואני התהלכתי לפניכם מנערי עד היום הזה” (שם, ב).
בדרך שיטתית זו, שנמשכה 20 שנה רצופות, הצליח שמואל להרחיק את העם מדעות משובשות וממעשים מעוותים, ובימיו לא עבדו ישראל עבודה – זרה.

לעת זקנתו, מינה שמואל את שני בניו, יואל ואביה, לשופטים על ישראל, בבאר – שבע.
הבנים לא הלכו בדרכיו והעם דרש משמואל להעמיד להם מלך.
שמואל נעתר לדרישה, למרות שבדרישה זו ניכר זלזול בשלטון הנבואה.

בשנת ב’תתפ”ב (878 לפה”ס) משח את שאול למלך הראשון בישראל, על פי מצוות ה’ (שם ח-י).
לאחר ששאול נפסל למלוכה משום שהפר את מצוות ה’ להשמיד את עמלק, הלך שמואל לבית-לחם בדבר ה’ ומשח את דוד למלך (שם טו-טז).

לאחר מותו, ספדו כל ישראל לשמואל והוא נקבר בביתו ברמה (שם כה, א).
חז”ל הדגישו את חשיבותו של שמואל ואת גדולתו, בציינם שהוא שקול כנגד משה ואהרן (ברכות לא, ב);
שבית דינו נכלל בין שלושת בתי הדינים שרות הקודש הופיעה בהם (מכות כג, ב);
ששמואל כלול ברשימת 8 “נסיכי אדם” (סוכה נב, ב).

(אנציקלופדיה לבית ישראל)