רבי נחום איש גמזו זצ”ל

רבי נחום איש גמזו תנא בדור השני לתנאים (ג’תת”מ- 2 תת”פ / 120-80). רבו של רבי עקיבא, ששימשו 22 שנה ולמד מפיו לדרוש ריבויין ומיעוטין. נקרא “גמזו”, מפני שקיבל כל יסוריו במילים “גם זו לטובה” (תענית כא, א). קיימת דעה שהיה תושב גמזו שבמרכז הארץ. “אמרו עליו על נחום איש גם זו, שהיה סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין, והיה מוטל בבית רעוע, ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים, כדי שלא יעלו עליו נמלים. פעם אתת ביקשו תלמידיו לפנות מטתו ואחר – כך לפנות את הכלים [מהבית הרעוע]. אמר להם: בני, פנו את הכלים ואחר – כך פנו את מטתי, שמובטח לכם, כל זמן שאני בבית – אין הבית נופל. פינו את הכלים ואחר – כך פינו את מטתו ונפל הבית. אמרו לו תלמידיו: רבי, וכי מאחר שצדיק גמור אתה, למה עלתה לך כך? אמר להם: בני, אני גרמתי לעצמי, שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משוי שלושה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי: רבי, פרנסני. אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור – עד שיצתה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי; עיני שלא חסו על עיניך – יסומו, ידיי שלא חסו על ידיך – יתגדמו, רגליי שלא חסו על רגליך – יתקטעו, ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי; כל גופי יהא מלא שחין” (שם).

מסופר, שפעם שלחו על – ידי נחום איש גמזו דורון לבית הקיסר, תיבה ובה אבנים טובות ומרגליות. בדרך נגנבו האבנים ובמקומם הונח עפר. כשהגיע העפר למלך, כעס ואמר; משטים בי היהודים ורצה להורגם. בא אליהו ונדמה כאחד משרי המלך ואמר: אולי עפר זה מעפרו של אברהם אביהם הוא, שכאשר הטילו אותו עפר – נעשו חרבות. היתה מדינה אחת שלא יכלו לכבשה, בדקו בעפר זה וכבשוה (שם). (אנציקלופדיה לבית ישראל)