רבי חנינא בן תרדיון ע”ה

תנא בדור השלישי (ג’תת”ע-צ”ה / 110 – 135). אחד מעשרה הרוגי מלכות (איכה – רבה ב, ד).

ישב בסיכנין שבגליל, שם עמד בראש ישיבה ושם היה בית דינו (סנהדרין לב, ב). מוזכר כמה פעמים עם חברו רבי חלפתא אבי התנא רבי יוסי (ראש – השנה כז, ב).

רבי חנינא עסק בגמילות – חסדים והיה גבאי צדקה, ששימש סמל ודוגמה ליושר ולנאמנות: “לא יתן אדם מעותיו לארנקי של צדקה, אלא אם כן ממונה עליו תלמיד – חכם כרבי חנינא בן תרדיון” (עבודה זרה יז, בן.)

הערך העליון והחשוב בעיני רבי חנינא היה לימוד התורה, ומפורסם מאמרו: “שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים” (אבות ג, ב).
רבי חנינא מסר נפשו על לימוד התורה, למרות גזירות המלכות ואזהרות חבריו שלא יקהיל קהילות ללמד תורה ואף לבסוף נהרג על קידוש השם וספר תורה עמו.

חז”ל מספרים: “כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו.

אמר לו (רבי יוסי): “חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה, שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו… ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר מונח לך בחיקך”.
אמר לו (רבי חנינא): “מן השמים ירחמו”.
אמר לו (רבי יוסי): “אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמיה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר – תורה באש…”.

לבסוף מצאה אותו המלכות כשהוא יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו.
הביאוהו וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות, והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה.
אמרה לו בתו: “אבא, אראך בכך” (האם זו היא שכרה של תורה? – רש”י).
אמר לה: “אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, אבל עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי, מי שמבקש עלבונה של ספר – תורה הוא יבקש עלבוני” (עבודה זרה יח, א).

גורל בני ביתו לא היה שונה.
בנו נתפס לליסטות, ויש המסבירים שהצטרף למורדים בממשלת הרומאים והמלכות הרגתו (מסכת שמחות סוף פרק יב).
כשנגזרה עליו גזירת שריפה, גזרו על אשתו הריגה, ואף על פי כן הצדיקו דין הקדוש – ברוך – הוא ולא קראו תגר על מדותיו (עבודה זרה יז, ב).

אחת משתי בנותיו היא ברוריה אשת התנא רבי מאיר, המפורסמת בחוכמתה ובבקיאותה בתורה (שם יח, א) 

(אנציקלופדיה לבית ישראל)