רבי אברהם בר דוד מפושקירה, ראב”ד בעל ההשגות מגדולי חכמי פרובנס ומגדולי ישראל בדורו, פוסק ומפרש.
נולד בנרבונה בשנת ד’תת”פ (1120). נפטר בפושקירה בשנת ד’תתקנ”ט (1198).
למד תורה אצל רבי משה בר יוסף מרואן הלוי, מגדולי חכמי נרבונה, אצל רבי משולם בר יעקב מלוניל, ואצל רבי אברהם בר יצחק (ראב”ד נרבונה), מחבר “האשכול”, שלימים היה חותנו. חותנו, שהעריצו מאד, כתב עליו: “וזיכני להיות חותן לרבן… והנני כחובב בן רעואל (אחד משמותיו של יתרו חותן משה, והוא “כשמעיה בן נתנאל” ואחד מכינויו של משה רבינו).

הראב”ד היה הארי שבחבורת חכמי צרפת הדרומית וראש המדברים בכל מקום. המאירי כינהו “גדול המפרשים”, הרשב”א (רבי שלמה בן אדרת) – “גדול המורים” והרא”ש (רבי אשר בר יחיאל) “גדול הדיינים אשר בארץ”. נודע בבקיאותו, חריפותו ועומק השגתו בתורה, עד שאמרו עליו שהוא “סוקר את כל התלמוד בסקירה אחת וזורה כבמזרה וברחת”. לפי ספר “שבט יהודה” פסקו ביום שמת בו רבי אברהם, כי “בטלה קדושה” (קדושת הכהנים האסורים לטפל במתים), וקברו נחפר בידי כהנים.

נחשב לפוסק הדור, ובקהילות צרפת הדרומית נהגו לפי הוראותיו.
עמד בראש ישיבה גדולה, שקיימה בכספו. רבי בנימין מטולדה מספר: “ושם (בפושקירה) ישיבה גדולה על-ידי הרב הגדול רבי אברהם ב”ר דוד, רב פעלים, חכם גדול בתלמוד ובפוסקים, ובאים מארץ מרחק אליו ללמוד תורה ומוצאים מנוחה בביתו והוא מלמדם, ומי שאין לו להוציא הוא מוציא להם משלו וממונו לכל צרכיהם והוא עשיר גדול” חרף עושרו הצטיין הראב”ד בענווה ובפשטות וחי חיי פרישות וצמצום. בעיני בני דורו והדורות הבאים נחשב כצדיק יסוד עולם. התמדתו בתורה וריכוז כל מאמציו הרוחניים בה בלבד היו לשם דבר, והוא הצטיין בידיעה עמוקה, ללא מצרים, בכל מקצועות התורה. בשנת ד’תתקל”ב (1172) העליל עליו שר העיר פושקירה, אשר שם עין בממונו, והוא הושם במאסר, אולם שוחרר בהתערבות רוז’ר ה – 2 מושל קרקסונה.

עיקר פרסומו, וכינויו “בעל ההשגות”, באו לו מכוח השגותיו על “משנה תורה” של הרמב”ם (רבי משה בר מיימון). ספרו של הרמב”ם “משנה תורה” התפרסם בשנות זקנתו של הראב”ד. מאחר שחשש שמא יתקבל ספר זה כספר פסקים שאין לסור ממנו ימין ושמאל, בשל היותו כתוב בסגנון מובן ובסדר נכון, עמד הראב”ד וכתב עליו את השגותיו הידועות, המצטיינות בקיצור ובעוצמה גם יחד ובחתירה לאמיתה של תורה. על הקדמת הרמב”ם כתב: “עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו, כי הם הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם”. הראב”ד בחן ובדק כל הלכה ברמב”ם וציין היכן הוא מתנגד לפסקיו ומדוע, ומשום כך מקובל לומר, כי במקום שלא השיג הראב”ד על הרמב”ם אות הוא שהסכים עמו. במקומות רבים לא נמנע הראב”ד מלכתוב: “סברא יפה היא”; “יפה אמר” וכיוצא באלה. הרמב”ם עצמו כיבד מאד את הראב”ד וכינהו “הרב הגדול שבפושקיירש”, ולפי השמועה אמר על השגותיו “מימי לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת”.
בצעירותו חיבר את ספר “איסור משהו”, שבו הוא נושא-ונותן בספרו של רבו, רבי משולם בר יעקב מלוניל, בדיני איסור והיתר. כן כתב חידושים למספר מסכתות בתלמוד, שמהם נדפסו פירושיו למסכתות עדויות, קנים וב”ק. פירושו ל”ספרא” נדפס, אך פירושיו ל”מכילתא” ול”ספרי” אבדו.
בזקנתו חיבר את הספר “בעלי הנפש” על הלכות נדה, מקוואות ונשים, ובסופו “שער הקדושה”, הכולל דברי מוסר. ספר זה נדפס במהדורות רבות. אוסף תשובותיו ופסקיו נדפס בשנת ה’תשכ”ד (1964) בשם “ראב”ד – תשובות ופסקים”.
חיבור חשוב אחר של הראב”ד הוא כתבי ההשגות על פסקי הרי”ף (רבי יצחק אלפסי) ועל ספרו של הרז”ה (רבי זרחיה הלוי) “המאור הגדול”. את השגותיו לפסקי הרי”ף כתב מתוך יחס עמוק של כבוד, בגוננו בתוך כך על הרי”ף מהשגות הרז”ה עליו (כתשובה להשגות אלו כתב הרמב”ן את ספר “הזכות”). בהשגותיו על ספר “המאור הגדול” התבטא הראב”ד בתקיפות ובחריפות רבה: “זה המאור אינו מאיר”; “חשב בעיניו לחדש חידוש גדול והוא מן הבלאות שלנו”; “אמר אברהם: לא הקושיא קושיא ולא התירוץ תירוץ, הראשון הבל והשני שקר”. בשל סגנונו הבוטה היו מדפיסים שהשמיטו כמה מביטויים אלו. (מתוך אנציקלופדיה לבית ישראל)

פלאפון

הצטרפו לקבלת עדכונים מערוץ התורה בוואטסאפ או בטלגרם שלכם!

בערוץ התורה נשלחים מדי יום לאלפי יהודים ברחבי העולם תכנים נפלאים וייחודים, קצרים וקולעים במיוחד שלא יתפסו לך את כל היום, מעט הכמות ורב האיכות

השאירו תגובה

האימייל לא יוצג באתר.