רבי ישראל אבוחצירא זצ”ל | “הבבא סאלי”

בשיא פריחתה של יהדות מרוקו האיר הקב”ה את שמשו של רבי ישראל.

הבבא סאלי נולד בראש השנה דשנת תר”ן בעיירה תפילאלת, לאביו הקדוש והטהור רבי מסעוד בן רבי יעקב אבוחצירא, ה”אביר יעקב” זכותו תגן עלינו.

רבי מסעוד ורעיתו מרת עישה שמרו על הילד בשמירה יתירה, כי ידעו שיגדל ויהיה למאור ישראל, את עריסתו הצמידה אמו הצדיקה לקיר בית המדרש שדברי התורה יקלטו באוזניו בעודו רך בשנים.

משחר נעוריו התקדש בסילודין לעבודת בוראו, ומיום ליום עלה במעלות הקדושה והטהרה. כבר בגיל ששה שנים כיסו הוריו הקדושים את פניו בצעיף בעת יציאתו מן הבית, שלא יכשל חס ושלום במראות אסורות הפוגמות בקדושה. בד בבד הגדיל חילו בתורה הקדושה, כאשר ביום ובלילה עסק בתורה הקדושה ללא לאות, עד שהיה בקי בכל מכמני התורה מפשט רמז דרוש ועד סוד. עוד מילדותו היה מרבה בתעניות וסיגופים, פרש מעניני העולם ולמד תורת הנגלה והקבלה בהתבודדות שמונה עשרה שעות ביממה באופן קבוע, כך נתעלה בגאונות ובצדקות כאחד הקדושים אשר בארץ. כבר בילדותו היה פועל ישועות בתפלתו ומלומד בניסים.
בעודו בגיל שש עשרה נתמנה לריש מתיבתא של ישיבת “אביר יעקב” בתפילאלת עיר הולדתו, לאחר כשלוש שנים, אחר פטירת אביו הגדול רבי מסעוד, הוכתר רבי ישראל כראש הישיבה והינו בן תשע עשרה שנים בלבד.

בשנת תרפ”א ביקר בארץ הקודש וקבלוהו בירושלים בהתלהבות גדולה, בארץ שהה שנה אחת והסתופף בצל חכמי ירושלים בישיבת “פורת יוסף” בעיר העתיקה. גאוני וצדיקי ירושלים שמחו לקראתו והפליאו את גדולתו ועבודת הי האמיתית שלו. גם בצפת ביקר באותם הימים את גדול הדור זקן חכמי ישראל המקובל האלוקי הסבא קדישא רבי שלמה אלפנדרי זצוק”ל.

הסבא קדישא רבי שלמה אלפנדרי זצוק”ל היה צדיק הדור ומכל העולם היו הרבנים מגיעים לקבל פניו, באותו הזמן שבא הבבא סאלי לבקרו היה הרב אלפנדרי בן 94 שנים לחייו זקן וחלש, וקשה היה עליו לקום ממקומו. כאשר נכנס אליו הבבא סאלי, הסבא קדישא תיכף קם לכבודו במלוא קומתו, והבבא סאלי בן 31 לחייו. הבבא סאלי נבהל שראה את גדול הדור עומד לכבודו, והתחיל למעט בערך עצמו לפני הרב. שני הצדיקים ישבו והסתודדו בניהם, בסיום השיחה קם הבבא סאלי ועמד לצאת, הרב אלפנדרי פנה אליו וביקש: “תברך אותי”. הבבא סאלי נבהל ואמר לו: “לא ייתכן רבינו, איך אני אוכל? האם ייתכן שאני הצעיר, שבאתי להתברך, אברך?! חס וחלילה”, הבבא סאלי לא הסכים. השיב לו הרב אלפנדרי: “כתוב בתהילים ‘הנה כי כן יבורך גבר ירא השם’, כלומר ברכה של אדם ירא שמים היא מקובלת בשמים, הבבא סאלי ניסה בכל כוחותיו למעט בערך עצמו, אבל לא הועיל, הרב אלפנדרי עמד על דעתו, עד שהבבא סאלי הוכרח לברכו, הרב הוסיף לו ברכה על ברכותיו. הסיפור הזה הפך לשיחת היום בירושלים! בכל ירושלים דיברו על הכבוד הגדול שנהג זקן חכמי ארץ ישראל הרב אלפנדרי ברבי ישראל אבוחצירא, כולם רצו אחרי הבבא סאלי כדי לקבל את ברכתו.

כשחזר למרוקו הוטלה עליו האדמורו”ת וראשות הקהילה, לאחר שאחיו הגדול רבי דוד זצ”ל נהרג על קידוש ה’. רבי ישראל מונה לאב בית דין ממלא מקום אבותיו בהנהגת הקהילה הקדושה והיתה מצודתו פרוסה על כל תפילאלת ומחוזותיה. שנים רבות שימש כאב”ד ארפוד ואגפיה במרוקו ואח”כ עבר לעיר ריסאני.

רבנו היה אז למאור לכל יהודי מרוקו ומכל קצווי הארץ פנו אליו בשאלות הלכתיות. הסמכות ההלכתית שלו היתה קובעת והפניות אליו כאל מורה הדור – “החכם השלם והכולל, הדיין המצוין, ריש מתא וריש מתיבתא”.

כמנהיג העדה לא חת מפני איש והיה תקיף בהנהגתו. גם המושלים הערבים נהגו בו כבוד רב ונענו לבקשותיו. הבבא סאלי נהג בקדושה עילאית. הרבה בצומות ובסיגופים. רוב שעות היום עסק בתורה ובקבלת המבקשים את ברכתו והסתפק בשעתיים-שלש שעות שינה.

סיפורים ללא ספור מסופרים בין יהודי מרוקו על תפילותיו שעשו פרי וחולים רבים שנתייאשו הרופאים מהם, נרפאו בתפילותיו. בהיותו בארץ נתפרסם שמו גם בין יהודי אשכנז ורבים מהם, בתוכם גדולי תורה ויראה רבנים ואדמורי”ם, נסעו אליו להתבשם מתורתו ולהתברך מתפילותיו. אף הם מספרים סיפורי מופת ותופעות של רוח הקודש.

בשנת תשכ”ד, לאחר שרוב בניו כבר עלו לארץ, עלה גם רבנו לארץ, כשמאות מלווים אותו בנמל היציאה. בבואו התיישב ביבנה, שבה התגורר חתנו רבי אברהם אבוחצירא – בן אחיו רבי יצחק אבוחצירא זצ”ל רבה של רמלה. מיבנה עבר לאשקלון.  ובשנת תש”ל קבע מושבו בעיר נתיבות. שמו הקדוש התפרסם בכל רחבי ארץ הקודש ובעולם כולו, ואלפים היו פוקדים את ביתו ומבקשים את ברכתו הקדושה. היה פועל ישועות בתפילותיו בבני חיי ומזוני, וגם בארץ הקודש ראו אצלו ניסים מופלאים שלמעלה מדרך הטבע לגמרי.

את עבודתו הקדושה בלימוד התורה ובעבודת ה’ במסירות נפש, המשיך בהתמדה מופלאה גם בתקופה האחרונה לחייו, כאשר היה חולה וחלש ומדוכה ביסורים. תמיד היו מחשבותיו תמיד בעבודת ה’ יתברך. כל מעשיו ועבודת הקודש שלו עמדו בסימן הציפיה לביאת המשיח, והיו לו בגדים מיוחדים שזורים בחוטי זהב שהכין לקבלת פני משיח צדקנו.

לאחר סעודת ההילולא של סבו ביום כ’ בטבת חש ברע. הוא הובל לבדיקות לבית חולים ואיש לא שיער כי אלה הם ימיו האחרונים. בבית החולים הוחלט לאשפזו וכל בית ישראל החל מתפלל לשלומו. בבית החולים ביקש ממלווהו שיאמר את התפילות של שבת ושפתיו דובבו אחריו.

במוצאי שבת היו בני המשפחה ליד מיטתו. הרופאים היו אופטימיים, אולם בבא סאלי השמיע דברי פרידה וראו כי עושה הוא הכנות להסתלק מן העולם, שפתיו דובבו ומה שהצליחו לקלוט היה: “תהא פטירתי כפרה לצרות עם ישראל”. ביום ראשון בבוקר, מעט לפני השעה 08:00, ד’ בשבט תשד”מ נסתלקה נשמתו לגנזי מרומים.

אלפים מכל גווני הציבור ליווהו בדרכו האחרונה, וציונו בנתיבות הפך למוקד תפילה לכלל ישראל.

“סנגורם של ישראל” – הבבא סאלי. כל חייו היו מקשה אחת של אהבת ישראל, מסר עצמו עבורנו כל שנות חייו ואף בהסתלקותו, וגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, גם עכשיו מתפלל על צרות עם ישראל ולהחשת גאולת עולמים. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן.