אהרן הכהן זצ”ל

אהרן הכהן, הכהן הגדול הראשון שהיה לעם ישראל, בן עמרם ויוכבד. אחיו של משה רבינו, מנהיגם של ישראל במצרים, ויד ימינו בשליחותו לפני פרעה ובהנהגת העם במדבר. סמל לאהבת הבריות ולרדיפת השלום.

במשך שמונים שנה התנבא לעם במצרים (שמו”ר ג, כא). נשא לאשה את אלישבע בת עמינדב והיא ילדה לו ארבעה בנים: נדב, אביהוא, אלעזר ואיתמר.

כשנתמנה משה רבינו להיות שלוח ה’ אל פרעה חשש מפני פגיעה באהרן, אך הקב”ה הבטיחו “וראך ושמח בלבו”, ומשום כך “זכה אהרן לעדי החושן הנתון על הלב” (שמות ד, יד ורש”י). מכאן והלאה ליווה אהרן את משה בכל פגישותיו עם פרעה, שימש לו לפה והטעים באזני פרעה את דברי משה מפי הגבורה (שמות ו, ב, ורש”י). אהרן השליך לפני פרעה את מטהו שהפך לתנין, הוא שהכה את היאור במכות דם וצפרדע ואת העפר במכת כינים.

כשזכה העם לצאת ממצרים נשא אהרן יחד עם משה בהנהגת העם. ענני הכבוד הלכו לפני העם במדבר בזכותו. במעמד הר סיני נתייחד לאהרן בהר מקום שרק לו בלבד הותר לעלות אליו, ורק משה עלה גבוה ממנו (שמות יט, כד). כשירד משה ולימד תורה לישראל היה אהרן נכנס אליו ראשון ולמד ממנו את פרקו, ורק אחר כך נכנסו אל משה בניו, הזקנים וכל העם.

כאשר נצטווה משה לבנות משכן, מקום הקרבת הקרבנות ועבודת ה’, נקבעו אהרן ובניו לכהנים במקדש זה. כל עבודת הקודש הוטלה עליהם, כשבראשם אהרן הכהן הגדול, אשר נמשח בשמן המשחה והולבש שמונה בגדי כהונה, שבהם עמד ושירת לפני ה’. מעמד זה נשאר לבני אהרן עד עולם, מזרעו שירתו בשני בתי המקדש שבירושלים, ובניו נושאים עד היום את תואר הכהונה ונושאים כפיהם לברך את ישראל.

במעמד חנוכת המשכן, כאשר אהרן ובניו עמדו לראשונה לעשות את עבודת הקודש, הקריבו בניו נדב ואביהו אש זרה לפני ה’, וכעונש על כך יצאה אש מלפני ה’ ושרפתם. כאשר ניחמו משה נדם אהרן. שתיקתו זו בשעת אסונו הייתה סמל לעוז רוחו ולכוחותיו הנפשיים, ועל כך זכה להתגלות השכינה אליו (ויקרא י, ג).

מינויו של אהרן לא נתקבל על קורח ועדתו, שתבעו אף הם כהונה זו, והאשימו את משה במינוי שרירותי של קרוביו. כתגובה על כך נענשו מן השמים, האדמה פתחה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם. כדי להסיר את תלונות ישראל נצטווה כל ראש שבט להביא מטה אל משה רבנו וכל המטות הונחו באוהל מועד. למחרת נתגלה שמטהו של אהרן פרח “ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים” (במדבר יז, כג).

אהבת העם הייתה נתונה לאהרן, שהיה “אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחבירו” (סנהדרין ו, ב). חז”ל מספרים, שכשהיו שני בני אדם רבים ביניהם היה מפייסם על ידי שסיפר לכל אחד מהם כמה חברו מצטער על המריבה שביניהם, וכך השלימו ביניהם. תכונתו זו של אהרן היא דוגמה לדורות, עד שאומרו חכמים: “הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה” (אבות א, יב).

אהרן ידע בחייו גם ימים קשים. בחטא העגל אהרן הוא שהשליך את תכשיטי העם אל האש, ויצא עגל זהב, וכפי שקבל עליו משה: “מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה” (שמות לב, כא). בדברו, עם מרים אחותו, סרה במשה על אודות “האשה הכושית”, נענשה ולקתה בצרעת (במדבר יב, א-י; מדרש הגדול), ויחד עם משה נענש בחטא “מי מריבה” ונגזר עליו שלא להיכנס לארץ ישראל.

כשהגיעו בני ישראל לגבול ארץ אדום נצטווה משה להעלות את אהרן להר ההר, מקום שם עתיד היה למות ולמסור את משרת הכהונה הגדולה ואת בגדי הקדש לאלעזר בנו. לאחר שהועברו הבגדים ירד הקב”ה ונטל את נשמתו בנשיקה, והיו מלאכי השרת נושאים את מיטתו והקב”ה הולך לפני המיטה, וכיוון שראו ישראל כך מיד עמדו ובכו עליו בכיה גדולה (ילקוט שמעוני, במדבר לג). זכה אהרן שבכו עליו “כל בית ישראל”, האנשים והנשים, לפי שהיה אהרן מטיל אהבה בין איש לאשתו (רש”י במדבר ט, כט). ואמרו חכמים: “שמונים אלף בחורים קרואים בשם ‘אהרן’ יצאו אחרי מיטתו”, שכל זוג שעמד להתגרש והשכין אהרן שלום ביניהם, קראו לבן הנולד להם על שם אהרן (כלה רבתי, ג). (אנציקלופדיה לבית ישראל)