רבי יחזקאל סג”ל לנדא בר יהודה, מחכמי אשכנז, מגדולי ישראל המובהקים, רב ופוסק.
נולד באפטא בשנת ה’תע”ג (1713) – נפטר בפראג בשנת ה’תקנ”ג (1793).
לאחר נישואיו ישב מעט בדובנא, עבר לברודי, שם למד בקלויז המפורסם שלה עם “חכמי ברודי” ושם גם עסק בקבלה ושימש כדיין.
בשנת ה’תק”ה (1745) נתקבל לאב – בית – דין ביאמפול, ובשנת ה’תקט”ו (1755) נתקבל לרבה של פראג והגליל, בה כיהן עד פטירתו, לצד רבנותו, קיים גם ישיבה גדולה בפראג והעמיד אלפי תלמידים, ביניהם כאלה שנודעו כגדולי הדור שאחריו.
בשנת ה’תקי”ב (1752) ניסה להשקיט את המחלוקת שפרצה בין רבי יעקב עמדין לרבי יהונתן אייבשיץ.
עמד בקשרים הדוקים עם השלטונות האוסטריים, לתועלת כלל ישראל.
במלחמת אוסטריה – פרוסיה הוכיח נאמנות למלכת אוסטריה, מריה תרזיה, בסרבו לעזוב את פראג, ובעודדו את יהודיה לשאת בסבל המצור.
כשהגיעה המלכה לפראג בסוף המלחמה, הודתה לו בפומבי על כך.
ה”נודע ביהודה” לחם בתוקף נגד הרפורמים ו”מתקני” הדת למיניהם, שהרימו ראש בזמנו, והטיל חרם על תרגומו של מנדלסון למקרא.
בזמנו התחילה תנועת החסידות להתפשט במדינות אירופה, וה”נודע ביהודה” שלא הכירה מקרוב, חשש מפניה והתנגד לה.
למרות זאת, התייחסו אליו החסידים בהערצה יתירה.
עיקר חשיבותו של ה”נודע ביהודה” – בעמדה המרכזית אותה תפס בעולם ההלכה על כל תחומיו, במפעלו התורני – ספרותי ובשיעור קומתו כפוסק מן החשובים שקמו בישראל.
בספריו בולטת בקיאות רבה במקורות וחריפות גדולה בניתוחם, לפי מיטב הנוסח של ישיבות פולניה, עם מידה מרובה של הכרעה ופסיקה מקורית.
הוא היה לסמכות מרכזית שהכל פונים אליה, ביניהם חכמים מפורסמים וגדולי הדור.
מפת שואליו כוללת את: גרמניה, בוהמיה, פולניה, הונגריה, שווייץ, איטליה, טורקיה וארץ – ישראל.
מחיבוריו:
“נודע ביהודה” – שאלות ותשובות בשני חלקים (מהדורה קמא ומהדורה תניינא);
“ציון לנפש חיה” (צל”ח) – חידושים למסכתות התלמוד;
“דגול מרבבה” – חידושים והגהות ל”שולחן ערוך”.