רבי שמעון בר יוחאי זצ”ל

מגדולי התנאים בדור הרביעי לתנאים (ג’תת”ק – ק”ל / 170 – 140).
מחבר ספר ה”זוהר” – ספר היסוד של תורת הקבלה.
הוא רבי שמעון סתם הנזכר בש”ס.
האריך ימים ונפטר אחרי רבי ישמעאל (תוספות, יומא נט, א).

תחילה למד תורה ביבנה, וישב לפני רבי יהושע ולפני רבן גמליאל דיבנה (ברכות כז, ב – כח, א).
אחר – כך היה מחמשת תלמידיו האחרונים של רבי עקיבא.
האחרים היו: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי ורבי אלעזר בן שמוע.
למד במשך 13 שנה בישיבתו של רבי עקיבא בבני- ברק.

רבי עקיבא חיבבו, קראו “בני”, ואמר לון “דייך שאני ובוראך מכירין אותך” (ירושלמי סנהדרין א, ב).
כאשר רבי עקיבא נתפס על – ידי השלטונות ונאסר בבית – הסוהר, בא אליו רשב”י ללמוד תורה מפיו (פסחים קיב, א).
במשנה מובאים הרבה ויכוחים הלכתיים שהיו בין רשב”י ובין רבי עקיבא.

פעם אחת התבטא רשב”י על רבי עקיבא ביטוי שנראה בעיניו כזלזול בכבוד רבו, ועל כך ישב זמן רב בתעניות, עד שהושחרו שיניו (נזיר נב, ב).
חכמים מסרו: סתם “ספרי” (מדרש – הלכה לספרים במדבר ודברים) הוא דברי רשב”י, על – פי מה שלמד מרבי עקיבא (סנהדרין פו, א).
הוא וארבעת חבריו, תלמידי רבי עקיבא, נסמכו על – ידי רבי יהודה בן בבא, לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא (שם יד, א).
פעמים רבות חלק על רבי מאיר ועל רבי יהודה.

בין תלמידיו נמנים: בנו – רבי אלעזר, חתנו רבי פנחס בן יאיר, ורבי (רבי יהודה הנשיא).

רשב”י ראה כיצד סרקו הרומאים את בשרו של רבי עקיבא במסרקות של ברזל מפני שעסק בתורה, לכן היה מן המתנגדים החריפים לשלטון הרומאי.
פעם אחת, כשישב עם רבי יהודה, רבי יוסי ויהודה בן גרים, ביטא את דעתו נגד השלטון, שכל התיקונים שעשו הרומאים – שווקים, גשרים ומרחצאות – לא עשו אלא לצורך עצמם.
יהודה בן גרים לא נזהר בלשונו וסיפר לאחרים את ששמע מרשב”י, עד שהדברים הגיעו לאוזני המלכות, שגזרה על רשב”י מיתה.

תחילה הסתתר עם בנו רבי אלעזר בבית-המדרש ואחר – כך הסתתרו במערה.
בדרך נס צמח במערה עץ חרובים ויצא מעיין מים, מהם ניזונו במשך כל זמן שהותם במערה.
כדי שבגדיהם לא יבלו, היו משתמשים בהם רק בשעת התפילה, ובשאר הזמן היו מתכסים בעפר, עד שנעשו בקעים וסדקים בגופם.
כל זמן ישיבתם במערה, עסקו בתורה ופרשו מענייני העולם הזה.
כעבור 12 שנה, מת הקיסר והגזירה בטלה.
כשיצאו מן המערה וראו אנשים חורשים וזורעים, אמרו: “מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה”, ו”כל מקום שנותנים עיניהם – מיד נשרף.
יצאה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם ? חיזרו למערתכם”.

כעבור שנה יצאו מן המערה ורשב”י אמר לבנו: “בני, די לעולם אני ואתה”.
אולם, כשראו כמה חביבות מצוות על ישראל – נחה דעתם.
רשב”י העיד על עצמו: “יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין” (סוכה מה, ב).

הוא היה מלומד בניסים.
כשגזרה המלכות על ישראל גזירות קשות, “אמרו: מי ילך לרומי ויבטל הגזירות? – ילך רשב”י, שהוא מלומד בניסים”.
לרשב”י התלווה רבי אלעזר בר יוסי והם הצליחו לבטל את הגזירות (מעילה יז, א – ב).
אמרו עליו, שזכותו הגנה על דורו ולא נראתה קשת בימיו (כתובות עז, ב ורש”י; בראשית – רבה לה, ב).

רשב”י נפטר ביום ל”ג בעומר (י”ח באייר) ונקבר במירון.
שמו התקדש בעם ולתפילה על קברו מייחסים כוח רב.
רבים עולים לקברו במשך כל ימות השנה ובעיקר ביום ל”ג בעומר, בו נהגו עוד מימי קדם לערוך “הילולה” על קברו.
מפורסם מאוד הפיוט “בר יוחאי נמשחת אשריך”, המושר ביום ההילולה.
בכל תפוצות ישראל ציינו את ל”ג בעומר, בלימוד תורתו ובהדלקת מדורות לעילוי נשמתו.

(אנציקלופדיה לבית ישראל)