מגדולי חכמי ספרד. ראש – הדור כולו בדור שלאחר הרמב”ם (רבי משה בר מימון). פרשן התורה והתלמוד, מקובל ורופא.
נולד בשנת ד’תתקנ”ד (1194). נפטר בארץ-ישראל בשנת ה’ל’ (1270).

בהיותו כבן 16 החל לכתוב את חיבוריו לתלמוד, הבאים להשלים את הלכות הרי”ף (רבי יצחק אלפסי).

עסק רבות בקבלה, אם כי שיטתו היתה שאין לפרסם חכמה זו ברבים. הרביץ תורה והעמיד תלמידים רבים. תלמידו הגדול הוא הרשב”א (רבי שלמה בן אדרת), וכנראה גם הרא”ה (רבי אהרן הלוי), שהיו גדולי הדור שאחריו. רוב ימיו ישב הרמב”ן בגירונה ונחשב כראש החכמים בכל רחבי הממלכה. “היה סיני ועוקר הרים וכל דבריו כגחלי אש, ועליו סומכים בכל גלילות קטלוניה כמשה מפי הגבורה” (תשובות הריב”ש, תטו).

בשנת ד’תתקצ”ח (1238), כשהתעוררה מחלוקת סביב ספרי הרמב”ם, פנו אליו החכמים כדי שיחווה דעתו. באיגרת ארוכה לחכמי צרפת הוכיח את גדולת הרמב”ם, אך כתב שאין ללמוד ברבים בספרו “מורה הנבוכים”, שכן הרמב”ם עצמו כתב חיבור זה ליחידים. בשנת ה’כ”ג (1263) נדרש הרמב”ן לבוא לברצלונה לוויכוח בענייני אמונות ודעות עם המומר כריסטינאי, במעמד מלך אורגון.
בתקיפות ובאומץ לב הגן הרמב”ן על עיקרי היהדות, יצא כשידו על העליונה וקיבל מהמלך מתנת כסף נכבדה. הכמרים הנוצרים דרשו מהמלך להטיל עונש על הרמב”ן, על שהעלה את הוויכוח על הכתב, דבר שפגע בנצרות.

כתוצאה מכך, החליט הרמב”ן לעזוב את ספרד ולעלות לארץ-ישראל. לאחר נדודים הגיע לירושלים בשנת ה’כ”ז (267). מירושלים שלח מכתב, בו תיאר את המצב העגום והחורבן השוררים בארץ.
הוא נחשב למחדש היישוב היהודי בירושלים ומאז לא פסק בה היישוב היהודי. איגרותיו ששלח לספרד, חיזקו את הקשר בין הגולה לארץ-ישראל. אחר- כך נסע לעכו, שהיתה אז הקהילה הגדולה בארץ-ישראל, שם ייסד ישיבה והשלים את פירושו על התורה. הרמב”ן ישב בארץ-ישראל שלוש שנים, בהן הרביץ תורה ברבים.

הרמב”ן היה רב-גוני ביצירתו התורנית: מחדש גדול בתלמוד, פוסק מובהק בהלכה, מפרש גדול בתורה.
חידושיו על התלמוד חודרים למעמקי הסוגיות ויש בהם מגמה פסקנית. בספרו “מלחמות ה” הוא מיישב בחריפות רבה את השגות הרז”ה (רבי זרחיה הלוי) על הלכות הרי”ף. חיבורו זה נדפס ברוב מהדורות הרי”ף.

בחיבור אחר, “ספר הזכות”, מיישב את השגות הראב”ד (רבי אברהם בר דוד מפושקיירה) על הרי”ף הרמב”ן חיבר ספר הלכות למסכתות נדרים ובכורות, להן לא כתב הרי”ף הלכות.
חיבור הלכתי נוסף – “תורת האדם”, עוסק בענייני מיתה, קבורה ואבילות. בספר זה ניכרת בקיאותו הגדולה וידיעתו המקיפה בקבלה.

חיבורו על התורה הוא אחד הפירושים החשובים. הפירוש נכתב על דרך הפשט, אך יש בו רמזים בתחום הקבלה, כשהוא נזהר לא להרחיב את הדיבור בחוכמה זו. בפירושו הוא מבסס את פירושי חז”ל ומדרשיהם. מביא את פירושי רש”י בכבוד ובהערצה, אך לפעמים חולק עליו. לעיתים קרובות הוא מתווכח עם רבי אברהם אבן עזרא ואף דוחה את פירושיו.

(אנציקלופדיה לבית ישראל)  
פלאפון

הצטרפו לקבלת עדכונים מערוץ התורה בוואטסאפ או בטלגרם שלכם!

בערוץ התורה נשלחים מדי יום לאלפי יהודים ברחבי העולם תכנים נפלאים וייחודים, קצרים וקולעים במיוחד שלא יתפסו לך את כל היום, מעט הכמות ורב האיכות

השאירו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים