מחכמי ספרד, פילוסוף ורופא. נולד בשנת ה’ק”כ (1360). נפטר בסמוך לשנת ה’ר”ד (1444). תלמידו המובהק של רבי חסדאי קרשקש. תלמיד הר”ן (רבי נסים בר ראובן גירונדי). כיהן ברבנות בערים דארוקה וסורייה. בשנת ה’קע”ג (1413) היה ראש המדברים בוויכוח הדת בעיר טורטוסה נגד המומר יהושע לורקי, שהתקיים לפני האפיפיור במשך כשנתיים. בויכוח זה השתתפו רבנים ושליחי קהילות רבים. בתקופת הוויכוח חלה ירידה במצב הרוחני של יהדות ספרד ורבים נשתמדו. תופעה זו עוררה את רבי יוסף לחבר את “ספר העיקרים”, ספר פילוסופי הקובע את היסודות והשורשים לאמונה התמימה, ובו השקיע את הדעת הנרחבת שרכש בתורה ובפילוסופיה יהודית, בייחוד מרבו רבי חסדאי קרשקש ומכתבי הרשב”ץ (רבי שמעון בר צמח דוראן), בצד מדעי הרפואה והמתמטיקה. בניגוד לרמב”ם (רבי משה בר מימון), צימצם רבי יוסף את עיקרי היהדות המוחלטים לשלושה: מציאות ה’; האמונה בהתגלותו בסיני ונתינת התורה; שכר ועונש. הוא קבע כי החולק על אחד מעיקרים אלו כופר בעיקר. ספרו של רבי יוסף נפוץ מאוד בין יהודי זמנו וראה מהדורות רבות.
רבי יעקב קופלמן מבריסק כתב עליו את הפירוש “אהל יעקב”, ורבי גדליה בר שלמה ליפשיץ מלובלין כתב עליו את הפירוש “עץ שתול”. לפי עדותו של רבי אברהם זכות כתב רבי יוסף גם ספר פולמוס בספרדית, נגד הדת הנוצרית. (מתוך אנציקלופדיה לבית ישראל)

פלאפון

הצטרפו לקבלת עדכונים מערוץ התורה בוואטסאפ או בטלגרם שלכם!

בערוץ התורה נשלחים מדי יום לאלפי יהודים ברחבי העולם תכנים נפלאים וייחודים, קצרים וקולעים במיוחד שלא יתפסו לך את כל היום, מעט הכמות ורב האיכות

השאירו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים