רבי יהונתן אייבשיץ זצ”ל

רבי יהונתן אייבשיץ בר נתן נטע מגדולי חכמי פולין ואשכנז, פרשן ומקובל. ראש ישיבה ודרשן מלהיב.
מחברם של הספרים המפורסמים “אורים ותומים” ו”כרתי ופלתי”.
נולד בקרקוב בשנת ה’ת”נ (1690) – נפטר באלטונה בכ”א באלול ה’תקכ”ד (1764).

התייתם בצעירותו ונתגדל בפרוסניץ אצל רבי מאיר אייזנשטט (בעל “פנים מאירות”).
עוד בצעירותו ניכר בחריפותו ושנינות לשונו.
למד בישיבות פולין, מורביה ופראג. בנוסף לתלמוד התעמק ב”זוהר” ובכתבי האר”י (רבי יצחק לוריא).
למד פילוסופיה, תכונה ומדעים שונים.
הלך להמבורג וייסד שם ישיבה.

בשנת ה’תע”ה (1715) עקר לפראג ועמד שם בראש ישיבה גדולה.
העמיד אלפי תלמידים.
בהשפעתו הותר להדפיס את התלמוד בפראג, דבר שנאסר עד אז בפקודת האפיפיורים.
באותם ימים הופיע הספר השבתאי “ואבוא היום אל העין”, ויוחס משום מה לרבי יהונתן.
אף שחתם על החרם נגד כת השבתאים, דבק בו החשד ונמנע ממנו להיבחר לרבה של פראג.
לכן עבר למץ, שם כיהן כרב משנת ה’תק”א ( 1741) עד שנת ה’תק”י (1750), עת נבחר לרב קהילות אה”ו (אלטונה, המבורג, ונדסבק).

כמקובל ואיש מופת העניק רבי יהונתן קמיעות לסגולה.
בשנת ה’תק”י (1750) פתח אחד ממתנגדיו קמיע שכתב, ורבי יעקב עמדין פיענחו כרומז לאמונה במשיח השקר שבתי צבי.
רבי יהונתן הכחיש זאת מכל וכל ופירש את הקמיע באופן אחר.
פרשה זו עוררה מחלוקת גדולה, שסחפה רבנים רבים והמונים גדולים, ופילגה את ישראל לשני מחנות.
המחלוקת גרמה חילול ה’ גדול, שכן נתעניינו בה גם מלומדים נוצרים רבים.
אף השלטונות הנוכרים התערבו במחלוקת, ומלך דנמרק חייב עריכת בחירות חדשות לרבנות, שבהן נבחר רבי יהונתן שנית.
בני קהילתו של רבי יהונתן תמכו בו, וכן תמך בו “ועד ארבע ארצות” וגזר לשרוף את כל כתבי הפלסתר שנכתבו נגדו.
ברבות השנים נוקה רבי יהונתן בעיני שלומי אמוני ישראל מכל החשדות שהועלו נגדו.

ספרי רבי יהונתן נתפרסמו בכל תפוצות ישראל, ובראשם חיבוריו על ה”שולחן ערוך”: “אורים ותומים” – על “חושן משפט”, ו”כרתי ופלתי” – על “יורה דעה”, העולים שניהם עד ימינו על שולחנם של כל תופשי התורה.

ספריו האחרים:
“בני אהובה” – על הרמב”ם (רבי משה בר מימון);
“יערות דבש” – דרושים והספדים;
“בינה לעיתים”-על הלכות יום-טוב לרמב”ם;
“שר האלף” – על “שולחן ערוך” הלכות פסח;
“ספר המדע” – על הלכות ריבית;
“תפארת יהונתן”;
“אהבת יהונתן”.
השאיר כתבים בקבלה ומהם נדפס “שם עולם”.

(מתוך אנציקלופדיה לבית ישראל)