אמורא בבלי בדור הראשון – השני. נולד ביום פטירתו של רבי יהודה הנשיא (קידושין עב, א-ב). תלמיד מובהק של רב. כאשר מת רב וחזרו תלמידיו מלווייתו, ישבו לסעוד את ליבם, ונתעוררה אצלם שאלה בהלכות סעודה שלא ידעו לפותרה. קם רב אדא, קרע קריעה נוספת בבגדיו, ואמר: “רב נפטר והלכות ברכת המזון עדיין לא למדנו” (ברכות מב, ב).
מושבו היה בעיר אקרא דאגמא, סמוך לפומבדיתא, שם הרביץ תורה יחד עם רב חנא, שלו השיא את בתו (יבמות קי, ב). בין חבריו נמנו רב הונא, רב חסדא, רב נחמן, רב כהנא. רבים מסרו מאמרים בשמו. היה חסיד גדול והקפיד מאוד בענייני צניעות. נודע כבעל מופת. סיפרו על רב הונא, שהיו לו חביות יין בבית רעוע, וחשש כי המבנה יתמוטט בטרם יספיקו לפנות את תכולתו. לכן הביא עמו את רב אדא לביתו ומשכו בדברי תורה עד שפינו את חביות היין, וכשיצאו אחרי כן שניהם החוצה התמוטט הבית בו-ברגע (תענית כ, ב). בירושלמי (תענית ג, יא) מסופר, שכאשר גזר רב אדא תענית על עצירת גשמים וחלץ נעליו לאות אבל, כמנהג, החל גשם מטפטף מיד עם חליצת הנעל הראשונה, וכשחלץ את הנעל השנייה היה העולם מוצף מים. רב אדא זכה לאריכות ימים. “שאלו תלמידיו לרב אדא בר אהבה, במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא הלכתי ד’ אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא ששתי בתקלת חבירי, ולא קראתי לחבירי בחניכתו (שלא כינה חברו בשם) (תענית שם). וכן אמר: “אדם שיש בידו עבירה ומתוודה ואינו חוזר בה, למה הוא דומה? לאדם שתופס שרץ בידו, שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה” (תענית טז, א). (מתוך אנציקלופדיה לבית ישראל)