רבי אבהו זי”ע

אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי. תלמידו המובהק של רבי יוחנן (כתובות גז, א). רבי יוחנן היה מחשיבו כבנו, שכאשר שאל רבי אבהו מרבי יוחנן דבר הלכה, ענה לו רבי יוחנן בחיבה וקראו “אבהו בני” ( ירושלמי ברכות ב, א). מסופר שפעם אחת ראו תלמידי רבי יוחנן שפניו של רבי אבהו מאירים מרוב שמחה. חשבו חבריו אולי הוא שמח על שמצא איזו מציאה. אמר להם רבי יוחנן, בוודאי פניו מאירים מפני ששמע חידושי תורה או מפני שמצא איזו תוספתא עתיקה. וכן היה, לפני שמצא תוספתא עתיקה ולמד אותה, קרן עור פניו מרוב שמחה, ואז קרא עליו רבי יוחנן את המקרא (קהלת ח, א): “חכמת אדם תאיר פניו” ( ירושלמי שבת ח, א). מקום מושבו היה בקיסרי והיה מקורב למלכות (חגיגה יד א). כאשר היה יוצא מהישיבה והולך אל ביתו של קיסר רומי כל המטרוניות של בית הקיסר היו יוצאות לקבל פניו, ומספרות בשבחו (סנהדרין יד, א). התווכח הרבה עם המינים וניצחם (ברכות י, א). היה מבורך בעושר (שבת קיט, א) וביופי (ב”מ ד, א). היה בעל כוח רב (ברכות ס, א). כשמת רבי אבהו אפילו עמודי השיש זלג דמעות (מו”ק כה, ב). (מתוך אנציקלופדיה לבית ישראל)

[scrolling_box title=”עוד באמוראים” display=”category” category=”3471″]

[news_list title=”החדשים” category=”3270″ show_more=”on”]