יום קהילה למלחמה - יום תענית
בי”ג באדר – תענית אסתר, זכר לתענית שהתענו מרדכי ואסתר וכל ישראל, באותו יום שלשה עשר בחדש אדר, אשר שִׂברו אויבי היהודים לשלוט בהם ולהשמידם “וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשׂנְאֵיהֶם. נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם” וגו’ (אסתר ט):
ומצינו, שכל שעה שנקהלו היהודים לעשות מלחמה באויבי ה’ ואויבי ישראל – היו עושים תענית ביום הקהילה ומבקשים מה’ שיפיל אויביהם לפניהם במלחמה. ואף משה רבינו כשבא לעשות מלחמה בעמלק, היה מתענה. והתענית – להראות שלא בכח יגבר אנוש ולא בגבורת מלחמתם, אלא במה שנושאים עיניהם בתפילה לשמים, ומן השמים מרחמים עליהם ונותנים בהם כח לנצח במלחמה. וכן ישראל שבאותו הדור בשעה שנקהלו לשלוח יד במבקשי נפשם, היו מתענים:
ולזכר אותה התענית של יום הקהילה, נקבעה תענית לדורות, כדי לזכור תמיד שהבורא יתברך שמו רואה ושומע תפילת כל איש בעת צרתו כאשר יתענה וישוב אל ה’ בכל לבבו, כמו שעשה לאבותינו בימי מרדכי ואסתר:
וקבלת תענית זו של י”ג אדר שקבלו ישראל על עצמם לעשות בכל דור ודור, היא רמוזה במגילת אסתר שכתוב בה (שם): “וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצּוֹמוֹת וְזַעֲקָתָם”:
ונקראת תענית זו על שם אסתר, לפי שהיא פתחה בתענית תחילה ואמרה למרדכי (שם ד): “לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לַיְלָה וָיוֹם. גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן” וגו’. ואעפ”י שתענית אסתר שאנו מתענים, לא קבעוה לזכר אותה תענית שלשת ימים, שהרי שלשה ימים אלה היו: י”ג, י”ד ו ט”ו בניסן, מיד לאחר שנודע למרדכי על גזרת המן והספרים שכתב בי”ג בניסן להשמיד וכו’; ואילו אנחנו מתענים בי”ג באדר לזכר התענית שביום הקהילה;
אלא כיון שאסתר פתחה תחילה בתענית וצום, קוראים על שמה כל התעניות שהיו באותו הפרק:
ויש אומרים, שתענית אסתר שאנו מתענים, נקבעה בעיקר לזכר הצום של שלשה ימים שהתענו עם פרסום הגזרה, אלא שאי אפשר לקבעה בזמנה מפני שאין מתענים בניסן, ולכך סמכו חכמים את התענית ליום י”ג באדר, ביום שנקהלו למלחמה בשונאיהם, שאף הוא יום תענית היה. ואף על פי שתענית אסתר היא זכר לשלשה ימי הצום, הקלו בה חכמים ולא קבעוה אלא יום אחד בלבד:
ומן הטעם הזה יש מתענים עוד שלשה ימים, בימים ב’ ה’ ב’ שאחר הפורים כדי לעשות זכר לתענית יום הקהילה, ולצוֹם שלשה ימים שאמרה אסתר. ויש שמתענים תענית זו בי”ג אדר לילה ויום, מאותו הטעם, כדי שיהא בה זכר לתענית של יום הקהילה, ולתעניות שבימי הגזרה שהתענו בהן לילה ויום:
תענית אסתר
- תענית אסתר, כיון שאינה מארבעה הצומות, ולא נזכרה בפֵרוש בכתובים, לכך מקלים בה יותר מבשאר התעניות ואין מתענים בה המעוברות והמניקות ושאר החלשים שמצטערים בתעניתם ביותר.
אומרים בה ‘עננו’ שבתפילה וקורין ‘ויחל’ בשחרית ובמנחה, וכן אומרים בה סליחות בשחרית ככתוב בסידורים, והיא שוה בשאר הדינים לכל התעניות: - אם חל י”ג באדר להיות בשבת, מתענים ביום חמִשי שלפניו שהוא י”א באדר. אין דוחין אותה לאחריה – מפני הפורים, וגם אין עושין אותה בערב שבת – שכיון שאינה בזמנה, שוב אין קובעין אותה בערב שבת, מפני כבוד השבת; לפי שרגילין לומר סליחות ותחנונים ביום התענית, ובערב שבת לא נכון לעשות כן; וגם מפני תבשילי שבת, שאם יתענו לא יוכלו לטעום את התבשילין לידע מה הם צריכין, לפיכך מקדימין אותה ליום חמשי שלפניו. אבל תענית שיום קביעתה חל בערב שבת, כגון עשרה בטבת, אין דוחין אותה ולא מקדימין, אלא מתענין בו ביום:
- אין אומרים תחנון במנחה של תענית אסתר. ויש נוהגין ללבוש בגדי שבת למנחה של תענית אסתר, מפני קריאת המגילה שבאה בסמוך:
מחצית השקל
נוהגין שבי”ג באדר בשעת המנחה, נותנים שלש מחציות של מטבע, הנהוגות באותו המקום, והכסף לעניים לעשות בו מה שירצו. וזה לזכר מחצית השקל שהיו ישראל שוקלין בזמן שבית המקדש היה קיָּם, והיו משמיעין על המגבית הזו בכל שנה מראש חֹדש אדר:
ונהוג בקהילות ספרד שיש בבית הכנסת טס של כסף שהוא שוה לפחות מחצית השקל של תורה, וכתוב עליו: ‘זכר למחצית השקל’ ומקנים את הטס לכל הבא לשקול. והוא מחזירו לגבאי בית הכנסת ומוסיף מנדבת לבו לקערה. וחסידים ואנשי מעשה שבכל קהילות ישראל נותנים לצדקה את הערך המלא של מחצית השקל:
ולפיכך עושין זכר זה קודם קריאת המגילה, לפי שבשעת קריאת המגילה כל ישראל נאספים יחד בבתי כנסיות ומזכירים זה לזה לקיֵּם את המנהג. וראוי לשקול מחצית השקל קודם תפילת המנחה, לפי שכל מה שאפשר להקדים, מקדימין, שזריזין מקדימין למצוות. וכשם שבני הפרזים עושים זכר למחצית השקל לפני קריאת המגילה שבליל י”ד, כך בני ירושלים נותנין מחצית השקל לפני קריאת המגילה בזמנם, בליל ט”ו:
מקום שאין יוצא בו מטבע שכתוב עליו מחצית, נוהגין בקהילות אשכנז שגבאֵי בתי הכנסת מביאים שלש מחציות של מטבע כסף היוצא במקום אחר, והם מקנים אותן לכל הבא לשקול תמורת המטבע שהשוקל נותן למצוָתו, ולאחר שעשה מצוָתו, חוזר ונותנן במתנה לגבאים כדי שיוכלו גם אחרים לעשות מצוָתם כנהוג:
המהדרים במצוות שוקלים בעד כל אנשי הבית, אפילו קטנים, והאשה המעוברת שוקלת בעד העובר שבמעיה, ורמז לדבר (המקרא שבפרשת מחצית השקל. שמות ל) – כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים, קרי: כל העוּבָּר:
כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו, שוב אינו פוסק:
טעם שנותנים שלש מחציות למצוה זו – מפני שבמצוַת מחצית השקל שאנו עושין לה זכר, ושהיא נזכרת בסדר כי תשא, נאמר שם לשון תרומה שלש פעמים, וכן שלש פעמים ‘מחצית השקל’:
המנהג המקובל, שאין פוטרים עצמם במחצית השקל ממצוַת מתנות לאביונים הנוהגת בפורים, אלא נותנים מחצית השקל לחוד, ומתנות לאביונים לחוד:
יום ניקנור
יום י”ג באדר נזכר בגמרא גם ליום שנעשתה בו נקמה בימי החשמונאים, באיש צר ואויב שהניף ידו על יהודה וירושלים ודבר בגאוה על עיר ה’. רשע זה, ניקנור היה שמו, ונפל בידי יהודה בן מתתיהו ביום י”ג באדר ועשו אותו יום טוב;
‘ניקנור, אחד מאפרכי יוָנים היה; ובכל יום ויום היה מניף ידו על יהודה וירושלים ואומר: ‘אימתי תפול בידי, וארמסנה!’ וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, קצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים, ואמרו: פה שהיה מדבר בגאוה, וידים שהיו מניפות על ירושלים – תֵּעשה בהם נקמה!’:
מתוך ספר התודעה
הצטרפו לקבלת עדכונים מערוץ התורה בוואטסאפ או בטלגרם שלכם!
בערוץ התורה נשלחים מדי יום לאלפי יהודים ברחבי העולם תכנים נפלאים וייחודים, קצרים וקולעים במיוחד שלא יתפסו לך את כל היום, מעט הכמות ורב האיכות