רבי מאיר שיף, בר יעקב הכהן מגדולי חכמי אשכנז. מהחשובים במפרשי התלמוד. רב וראש ישיבה. נולד בפרנקפורט דמיין בשנת ה’שס”ח (1608). נפטר בפראג, צעיר לימים, בשנת ה’ת”ד (1644). בן למשפחה רבנית ועשירה. אביו כיהן כראש ישיבה בפרנקפורט.
כבר בצעירותו נודע רבי מאיר כבעל כשרון וכגדול בתורה. בגיל 17 התמנה לדיין בעיר פולדא ואחר-כך לאב-בית-דין. הוא הנהיג את עדתו ביד רמה ונודע בתוכחותיו, במיוחד בעניינים שבין אדם לחברו. בפולדא עמד גם בראש ישיבה חשובה, בה למדו מאות תלמידים. למרות גילו הצעיר, נתמנה בשנת ה’ת”ד (1644) לאב-בית-דין ולראש- ישיבה בפראג, אך נפטר כעבור זמן קצר בטרם החל בתפקידו.
בהוספות לספר “צמח דוד” נכתב עליו: “רבי מאיר שיף… הוא המאיר עיני חכמים בחריפותו ובקיאותו בים התלמוד ופוסקים, והפליא לעשות [חידושים] על כל הש”ס… ונגלה אליו אליהו הנביא”. חידושיו, הכוללים ביאורים על התלמוד, על פירוש רש”י ועל ה”תוספות”, התחבבו מאוד על הלומדים. ספרו נחשב לאחד מספרי היסוד בהבנת עומק סוגיות התלמוד, למרות שהחידושים כתובים בקיצור ובלשון הקשה להבנה. מהר”ם שיף התנגד לשיטת הפלפול והחריפות ודרך לימודו היתה לפי עומק הפשט. הוא העז לבקר את גדולי המחברים האחרונים. על-פי צוואתו, חיבוריו נמסרו לאחד מבני משפחתו, כשהם סגורים בתיבה. הוא ציווה שלא יגע בהם איש, “עד יציץ ציץ ונצר משרשי יפרה, שראוי למסור לו דברי-תורה…”. במשך הזמן נגנבו כתבים רבים. מחידושיו שהקיפו את כל התלמוד, הגיעו לידי נכדו, רבי יחיאל מיכל, חידושים על 5 מסכתות: ביצה, כתובות, גיטין, בבא מציעא וחולין, ומעט על 6 מסכתות נוספות. החידושים נדפסו על-ידי נכדו בספר “חידושי הלכות” בין השנים ה’תצ”ו-תק”א (1736-41). בשנת ה’תק”ע (1810) נדפסו החידושים בתלמוד מהדורת וילנה ומאז הם נדפסים ברוב מהדורות התלמוד. לחידושיו נספחו מעט מדרשותיו. רבי מרדכי מארדוש, רבה של פאריצק, כתב ביאור על חידושי מהר”ם שיף. בין שאר חיבוריו שאבדו: חידושים על “ארבעה טורים”; ביאורים על התורה בדרך הדרוש; ספרים בחכמת הקבלה. (אנציקלופדיה לבית ישראל)
הצטרפו לקבלת עדכונים מערוץ התורה בוואטסאפ או בטלגרם שלכם!
בערוץ התורה נשלחים מדי יום לאלפי יהודים ברחבי העולם תכנים נפלאים וייחודים, קצרים וקולעים במיוחד שלא יתפסו לך את כל היום, מעט הכמות ורב האיכות