רבי ישראל בעל שם טוב בר אליעזר, מייסד החסידות ומנהיגה הנערץ לדורות. קדוש עליון ובעל מופת.

תורתו נמסרה על – ידי תלמידיו וסיפורי נפלאותיו סופרו מדור לדור.

נולד בעיירה אוקופ, עיר ספר בין פולין למולדביה, בערך בשנת ה’תנ”ת (1698). נפטר ביום ו’ בסיון התק”כ (1760).

הבעש”ט נתייתם בגיל צעיר. שימש עוזר למלמד ב”חדר”, והיה מוליך את הילדים לתפילות בבית הכנסת. נהג להתבודד שעות רבות בשדות וביערות. אשתו הראשונה מתה עליו זמן קצר אחרי נישואיו. נדד לברודי, ושם נשא את בתו של רבי אפרים קיטובר. מחמת שבתקופה זו עדיין הסתיר את גדלותו, היה הבעש”ט בעיני גיסו (רבי גרשון קיטובר) – כעם הארץ, ועל כן סילקו גיסו מפניו, שילך לגור בכפר. גיסו רכש לו עגלה וסוס והיה עוסק לפרנסתו בהובלת טיט.

המשיך במנהגי ההתבודדות מספר שנים, בעיקר ביערות שבין קיטוב לקוסוב, בהן ניסח את עיקרי תורתו תוך התבוננות מעמיקה בבריאה ובנפלאותיה. עבר לכפר קשילוביץ שליד העיר יאזלוביץ, שם למד הלכות שחיטה ונעשה שו”ב (שוחט ובודק).

המסורת מספרת על צדיק נסתר בשם רבי אדם בעל – שם, שהיו ברשותו כתבים קדושים, ומן השמים נצטווה למוסרם לבעש”ט. בהיותו בן 36 שנה נתגלה אורו של הבעש”ט בעיר טלוסט, ורבים החלו נוהרים לפיתחו לשמוע מתורתו וללמוד מהנהגותיו.

הירבה לנדוד בערים ובכפרים כדי לקיים מצוות פדיון שבויים או לתקן נשמות. בכירי תלמידיו נתלוו אליו במסעותיו אלה. לבסוף קבע מושבו בעיר מז’יבוז’ (מדז’יבוש) שבאוקראינה, שם העמיד תלמידים רבים. עשרות רבות של גאונים וצדיקים היו תלמידיו, וביניהם: יורשו המגיד הגדול (רבי דוב בר) ממזריטש.

קבע את השמחה בעבודת ה’ ובעיקר בתפילות – כמרכז תורתו. תפילותיו נישאו ברגש ובהתלהבות קדושה. בדבקותו היה מגיע לרגעי “עליית נשמה” והתעלות רוחנית.

היה למנהיג כלל ישראל, ביתו היה פתוח לכל דורש, דבריו וחזונותיו נסבו גם על בעיות הזמן וענייני ציבור. הירבה במתן צדקה והטיף לקיום מצווה זו.

דמותו ואישיותו משמשות עד ימינו סמל למנהיגות הצדיק ולהשפעתו.

הבעש”ט הצליח לחולל תמורה כבירה ברוח העם.

דורו היה ירוד ברוח ובחומר. מבית – אימת משומדים – פרנקיסטים, מלשינים ומוסרים, ומחוץ – נגישות הפריצים העושים ביהודים ככל העולה על רוחם, ומדכאים את נפש היהודי. ואילו הבעש”ט נסך רוח חדשה בהמונים בלמדו את כוחה של התעלות הנפש, שאינה צריכה לא לאמצעים חומריים ולא לגדלות מופלגת בתורה, שהרי אפשר לחוש רוממות שמחה מעצם היותך יהודי, ואפשר לבקוע רקיעים בתפילה פשוטה, ואמנם, הבעש”ט החדיר בהמוני בית ישראל את השמחה והדבקות בה’, ואת התחושה שלמרות כל צרות היומיום “אשרינו מה טוב חלקנו”. בשל עממיותם של רוב דבריו, שהיו מכוונים גם אל האדם הפשוט, העני והדל, נמשכו המונים לדרכו.

לבעש”ט נולד בן אחד, רבי צבי, ובת – אדל, שנודעה כצדקת וכלמדנית. מנכדיו היו רבי משה חיים אפרים מסדילקוב בעל “דגל מחנה אפרים” (המביא דברים רבים בשם סבו), ורבי ברוך ממז’יבוז’.
רבי נחמן מברסלב היה נינו.

כל ימיו שאף לעלות לארץ ישראל, אך משמים עיכבו בעדו, והוא אמר כי עדיין לא הגיע הזמן לכך, אבל תקוותו עזה שהדבר יעלה בידו.

מדברי הבעש”ט מובאים בספר “מגיד דבריו ליעקב”, שחיבר גדול תלמידיו וממלא מקומו רבי דוב בר, המגיד ממזריטש.

אחד מגדולי תלמידיו, רבי יעקב יוסף מפולנאה, כינס הרבה מתורת רבו ומאמרותיו בספרו המפורסם “תולדות יעקב יוסף”.

דברי תורתו לוקטו מספרי תלמידיו ותלמידי תלמידיו וקובצו לספר “בעל שם טוב על התורה”.

קורות חייו נכתבו בספר “שבחי הבעש”ט”, שזכה למהדורות רבות ותורגם גם לאידיש וללדינו.

(אנציקלופדיה לבית ישראל)  

 

פלאפון

הצטרפו לקבלת עדכונים מערוץ התורה בוואטסאפ או בטלגרם שלכם!

בערוץ התורה נשלחים מדי יום לאלפי יהודים ברחבי העולם תכנים נפלאים וייחודים, קצרים וקולעים במיוחד שלא יתפסו לך את כל היום, מעט הכמות ורב האיכות

השאירו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים