רבי חיים מוולוז’ין בר יצחק מחכמי פולין – אשכנז. מגדולי התורה בדורו. מייסד ישיבת וולוז’ין.
נולד בוולוז’ין בערב חג השבועות ה’תק”ט (1749) – נפטר שם בי”ד בסיון ה’תקפ”א (1821).
בנעוריו למד תורה אצל רבי רפאל הכהן במינסק, שהיה לימים רבה של המבורג, ואצל רבי אריה לייב גינזבורג, מחבר “שאגת אריה”.
בגיל 19 התוודע אל הגר”א (רבי אליהו מווילנה) ומכאן ואילך דבק בו, קיבלו כרבו המובהק ונפשו נקשרה בו עד פטירתו בשנת ה’תקנ”ח (1797).
בהיותו בן 25 שנה, נתמנה לרב בוולוז’ין ומאז נהג לנסוע לרבו שלוש – ארבע פעמים בשנה, כל פעם לכחודש ימים, לברר עימו את כל קושיותיו.
בז’ בתשרי ה’תקס”ג (1802), חמש שנים לאחר פטירת הגר”א, פרסם רבי חיים אגרת ובה בישר על הקמת ישיבה בעירו, ששמה יצא עד מהרה למרחוק ואלפים נהרו אליה מכל קצווי הארץ. היא נודעה כ”אם הישיבות”. את העול הכלכלי נטל על עצמו ולא מסרו בידי בעלי הבתים של וולוז’ין.
רבי חיים הצטיין בבקיאות מופלגת, בחריפות ובהבנה. שיטת הלימוד שהנהיג בישיבה, הדגישה חתירה לאמת בפשטותה כעולה על כל חישוב אחר, חריף ומפולפל ככל שיהיה.
הוא עודד את תלמידיו ללמוד את הסוגיה בשיטות הראשונים על – ידי הבנה ישרה והעמקה בדבריהם במקום להתעסק בחידודים של קושיות ותירוצים. יסודות שיטתו זו בלימוד עברו בירושה לצאצאיו, שהוסיפו להרחיבה ולהעמיקה.
כגדול תלמידי הגר”א, היה רבי חיים מגדולי המשיבים בדורו.
רוב ה”שאלות ותשובות” שכתב עלו באש בשריפה הגדולה שפרצה בוולוז’ין בשנת ה’תקע”ה (1815), ורק מקצתן נדפסו בספר “חוט המשולש”.
כן יש לציין את ספרו “נפש החיים” – מספרי היסוד במחשבה התורנית.
שאר ספריו שהודפסו:
- “באורי רבנו חיים מוולוז’ין” – תנ”ך ומאמרי חז”ל
- “דרשות וביאורים”
- “דרשת מהר”ח” – מה שדרש ביום א’ דסליחות בשנת ה’תקע”ב (1812)
- “רוח חיים” – פירוש על מסכת אבות
לפני פטירתו, הורה בצוואה שבעל – פה לבנו רבי יצחק, לשמור על שני מפעלי חייו – הישיבה שייסד וטיפח והדפסת ספרו “נפש החיים” (יצא לאור 3 שנים לאחר פטירתו).