רבי אלעזר ברבי שמעון תנא בדור החמישי (סביב שנת ג’תתקמ”ה / 185). בנו ותלמידו של התנא רבי שמעון בן יוחאי (סוכה מה, ב), ועימו ברח מן הרומאים ונחבא במערה 13 שנה (שבת לג, ב). אחרי הניתוק מחיי העולם הביט בעין רעה על העוסקים בענייני העולם ומבטו שרף אותם, אך כל מקום ששרף – אביו רשב”י ריפא.
למד תורה יחד עם רבי יהודה הנשיא בבית המדרש של רבן שמעון בן גמליאל ורבי יהושע בן קרחה, נשא ונתן בהלכה עם תנאים זקנים ממנו, כרבי יהודה, רבי מאיר ורבי יוסי (סוטה לד, א; ר”ה ד, ב). מוזכר במשנה 3 פעמים בלבד, אולם אמוראים ייחסו לו הרבה משניות סתמיות. לעומת זאת בברייתות מופיע לעיתים תכופות – בתוספתא לבדה כ – 75 פעמים.
מאמרותיו באגדה: “עשה מצוה אחת – אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה” (קידושין מ, ב).
נתמנה על – ידי המלך כממונה על תפיסת הגנבים. דבר זה לא נשא חן בעיני רבי יהושע בן קרחה שאמר לו: “חומץ בן יין! עד מתי אתה מוסר עמו של אלקינו להריגה? ענה לו: קוצים אני מכלה מן הכרם. אמר לו רבי יהושע: יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו”. אירע שמסר למלכות אדם שהכעיסו והביא למותו, והדבר גרם לרבי אלעזר ייסורי מצפון קשים. לבסוף התברר, שאכן חייב היה מיתה, שבא על נערה המאורסה ביום הכיפורים (ב”מ פג, ב). כשמת רבי אלעזר “היה דורו קורא עליו; ‘מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל’ (שה”ש ג, ו) – שהיה קורא ושונה פייטן ודרשן” (ויק”ר, ל, א). חלקים מספר “הזוהר” מיוחסים לו. היה גיסו של התנא רבי שמעון בן איסי (יוסי) בן לקוניא (ב”מ פה, א). (אנציקלופדיה לבית ישראל)