רבי אליהו מוילנא זצ”ל (הגר”א)

רבי אליהו בר שלמה זלמן מגדולי החכמים וגאוני התורה בדורות האחרונים. מפרש ומקובל, מדקדק ובקי במדעים. נולד בראשון של פסח ה’ת”פ (1720) בעיר סלץ שבפלך הורודנה. נפטר בג’ דחוה”מ סוכות שנת ה’תקנ”ח (1797) בווילנה. נצר למשפחת רבנים וגדולי תורה וביניהם רבי משה רבקה’ש, בעל “באר הגולה”.

מגיל צעיר ניכרו בו כשרונות נדירים ביותר. בהיותו בן שש וחצי שנים נשא דרשה בבית – כנסת. בילדותו למד תורה אצל רבי משה מרגלית (בעל “פני משה”), אולם בעיקר שקד על לימודו לבדו. בשקידתו המופלאה קנה לעצמו בקיאות עצומה בכל חדרי התורה, בנגלה ובנסתר. עסק בקבלה מעשית, ובטרם היה לבר מצוה רצה לברוא “גולם”, אך מן השמים מנעוהו. היתה לו יד בדקדוק ובחוכמות ההנדסה, התכונה ומדעים אחרים, ובהן עשה שימוש להבנת סוגיות סבוכות בהלכות כלאים וקידוש החודש.

בגיל 18 שנים נשא אישה והשתכן בעיר קיידאן, שם תמך בו חותנו. היה מסתגר בבית קטן מחוץ לעיר, שם הגה בתורתו יומם ולילה. חזר על תלמודו מדי תשעים יום. ערך “גלות” בערי אירופה השונות, שם ניסה להסתיר את זהותו, אך בכל מקום יצא שמעו לתהילה. כשחזר מגלותו השתקע בווילנה, שם נתמך בכספי הקהילה אף שלא נשא משרה כלשהי, אלא מתוך שהכירו בגדולתו בתורה. היה יושב עטוף בטלית ועטור בתפילין בבית שתריסיו מוגפים ובמשך כל היממה למד לאור הנר. בנו העיד עליו, כי במשך חמישים שנה לא ישן ברציפות יותר מחצי שעה, ולא יותר משעתיים מעת לעת. בחורף לא הסיקו את חדרו, והיה לומד כשרגליו במים קרים לבל יירדם.

נודע כצדיק וחסיד ובעל השפעה על בני דורו, עליהם היה נערץ מאוד. כונה בפי כל “הגאון”. אט אט נאספו סביבו תלמידים, ששתו בצמא את דבריו והסתופפו בבית מדרש בסמוך לבית. מגדולי תלמידיו היה רבי חיים, מייסד ישיבת וולוז’ין.

הגר”א שלל את החסידות, והורה ללחום בה מחשש שזו “כת” הפורשת מדרך היהדות המקובלת, בווילנה נסגר “מניין” של חסידים והעיר הפכה למרכז ההתנגדות לחסידות והלחימה בה. התייחס בשלילה לפילוסופיה וכינה אותה “ארורה”. כשהיה כבן חמישים שנה גמר בדעתו לעלות לארץ ישראל. הוא יצא לדרך, אך מסיבות שלא נודעו חזר בו ושב לווילנה, שם נפטר והוא בן 77 שנים.

חיבוריו של הגאון מווילנא,פירושיו,הגהותיו והערותיו, פזורים על פני כל מקצועות התורה, בנגלה ובנסתר: תנ”ך, תלמוד בבלי וירושלמי, מדרשים, “זוהר” והלכה. הגיה את כל הש”ס וכן את המדרשים “מכילתא”, “ספרא”, ו”ספרי”. ביאר את ה”שולחן ערוך” וחשף את מקורותיו, כשהוא מכריע לפי דעתו בין הפוסקים. דבריו כתובים בקיצור נמרץ ומתיגעים בהם טובי הלומדים לפענח את רמיזותיו. (אנציקלופדיה לבית ישראל)