מצוות היום
ארבע הן המצוות המיוחדות לפורים ושנצטוינו עליהם מפי הקבלה על ידי סנהדרין ונביאים, ואלו הן: מקרא מגילה, משתה ושמחה, משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים.
וכן תקנו חכמים לקרוא בתורה מענין היום בפרשת ‘ויבא עמלק’ שבסוף סדר בשלח, ולהזכיר נס פורים בתפילה ובברכת המזון שאומרים בהן ‘על הנסים – בימי מרדכי ואסתר’ וכו’.
בפורים אין קוראים הלל, שקריאת המגילה היא הילולו של היום: טעם שני: שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ.
והרי אומרים הלל על הנס של יציאת מצרים? אלא כדתניא: “עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה; משנכנסו לארץ – נפסלו כל הארצות, ולא הוכשרה לומר שירה אלא ארץ ישראל בלבד”: ועוד אמרו בגמרא טעם שלישי – לפי שבהלל אומרים: הללו עבדי ה’, עבדי ה’ – ולא עבדי פרעה, אבל כאן, אחרי נס פורים, אכתי, כלומר, עדיִין עבדי דאחשורוש אנן:
כל מצוות היום שנזכרו כאן, נוהגות לפרזים בזמנם ולמוקפים בזמנם, ובמקום שנוהגות בי”ד אינן נוהגות בט”ו וכן להפך: שני ימי הפורים אסורים בהספד ותענית לכל אדם בכל מקום. הפרזים כמו המוקפים אסורים להתענות ולעשות הספד על מת, לא בי”ד ולא בט”ו, ובשנה מעוברת – לא באדר הראשון ולא באדר השני. וכן האבל אינו נוהג אבלות בפרהסיא בשני ימי הפורים, בין בכרכים ובין בעיָרות, אינו יושב על הארץ ולא חולץ מנעליו אלא נוהג אבלות רק בדברים שבצנעה, כמו בשבת:
עשיַּת מלאכה מותרת בפורים, ואף על פי כן אין ראוי לעשות מלאכה, אפילו במקום שנוהגים לעשות מלאכה בפורים. כך אמרו חכמים: ‘כל העושה מלאכה ביום פורים, אינו רואה סימן ברכה לעולם’. ומקום שנהגו שלא לעשות מלאכה ביום הפורים ועושה – בית דין מענישין אותו: ומלאכה שאמרו, כדי להשתכר בה; אבל מלאכת מצוה או לצורך פורים, מותרת אפילו לכתחילה. וכן מותר לפרזים אפילו לכתחילה לעשות מלאכה ביום ט”ו ולמוקפים – ביום י”ד:
פורים משולש
שנה שחמשה עשר באדר חל בה להיות בשבת, הפרזים שפורים שלהם בי”ד עושים את הפורים ביום ששי לכל מצוות היום כבכל שנה, אבל המוקפים, כלומר, בני ירושלים והיהודים היושבים בשושן, משנים סדר עשיַּת מצוות הפורים ועושים פורים משולש; היינו, שמצוות פורים שאמרנו לעיל מתחלקות ונעשות בשלשה ימים: בערב שבת, בשבת, ולמחרת ביום הראשון שהוא ששה עשר באדר: וזה סדר פורים משולש של בני הכרכים:
מקרא מגילה ומתנות לאביונים – בערב שבת שהוא י”ד באדר, פורים דפרזות: קריאה בתורה בפרשת ‘ויבא עמלק’, ו’על הנסים’ שאומרים בתפילה ובברכת המזון – בשבת שהוא ט”ו באדר, פורים שלהם: סעודת פורים ומשלוח מנות – ביום ראשון שהוא ששה עשר באדר: וכל כך למה? לפי שגזרו חכמים שלא לקרוא המגילה בשבת, גזרה שמא יטול אותה בידו וילך אצל מי שהוא בקי לקרותה – ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים; שהכל חיָּבים בקריאת המגילה ואין הכל בקיאים בקריאתה: ולמדו חכמים מן המקראות, שבמקום שאי אפשר לקרות המגילה במועדה, מקדימין קריאתה ליום שלפני המועד, אבל אין מאחרין אותה לקרותה ביום שלאחרי המועד, שנאמר:
וְלֹא יַעֲבוֹר (אסתר ט) – לעבור על זמנה אי אתה רשאי, אבל אתה רשאי להקדימה לפני זמנה: ומתנות לאביונים – כל כמה שמקדימים שפיר יותר כדי שיהנה העני מן המתנות בפורים. ועוד, שעיניהם של העניים נשואות למקרא מגילח: משתה ושמחה של פורים אין עושים בשבת, משום שאין מערבין שמחה בשמחה:
משלוח מנות שייך לסעודה, ועוד שאי אפשר לו בשבת בכל מצב, משום איסור טלטול, והואיל שלא נאמר בהם ‘ולא יעבור’ לכך מאחרין מצוות אלה ליום שלאחר השבת שיהא הֶכר בין הפרזים למוקפים כבכל שנה:
כשקוראים המגילה בי”ד לבני הכרכים מהדרים לקראהּ במנין של אנשים, וכן הנשים במנין של נשים, שכיון שאינה נקראת במועדה חיָּבים לקראה בציבור דוקא ולא ביחיד:
אף על פי כן, נוהגים בני המוקפים קצת משלוח מנות גם ביום ששי כמו הפרזים, וכן מרבים יותר בסעודת שבת זו לכבוד הפורים:
וכשקורין פרשת ‘ויבא עמלק’ בשבת, קורין אותה מפטיר מספר תורה שני, לאחר שקרא שבעה קרואים בספר ראשון מפרשת השבוע:
ביום ראשון שהוא ט”ז באדר, לובשים בגדי החג ואוכלים מעדנים ומברכים איש את רעהו בשמחת יום טוב, ולאחר המנחה עורכים סעודת פורים. אבל אין אומרים ‘על הנסים’ בכל תפילות היום ולא בברכת המזון, אלא מתפלל ומברך כמו בכל שאר ימי החול:
ומחכמי ירושלים הקדמונים, היו שפסקו לעשות גם מצוות אלה של סעודת פורים ומשלוח מנות בשבת ולא בראשון. ואולם כבר פשט המנהג בירושלים לעשות ככל האמור לעיל:
מקרא מגילה
חיָּב אדם לקרות את המגילה בלילה ולחזור ולשנותה ביום. כל הלילה כשר לקריאת המגילה עד שיעלה עמוד השחר; וכן כל היום מהנץ החמה ועד שקיעתה, ובדיעבד אם קרא המגילה קודם הנץ החמה ולאחר שעלה השחר, יצא: הכל חיָּבין בקריאת המגילה אחד אנשים ואחד נשים:
ומצוה מן המובחר לקרותה בציבור ובבית הכנסת. אפילו היו עמו הרבה אנשים לא יקראנה בביתו אלא הולכים לבית הכנסת משום ‘ברוב עם הדרת מלך’ ויש יותר פרסום הנס:
מבטלין תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר לשאר מצוות מן התורה שכולן נדחין (לאחר זמן) מפני מקרא מגילה, ואין לך דבר שמקרא מגילה נדחה מפניו חוץ ממת מצוה שאין לו קוברים, שהפוגע בו קוברו תחילה ואחר כך קורא את המגילה: השומע מפי הקורא, יצא כאילו קרא בעצמו; והוא, שהקורא חיָּב במצוות, אבל צריך להזהר לשמוע כל תבה, שאם לא שמע הכל, לא יצא: נכון שכל אדם בשעה שהוא שומע את הקריאה מפי הקורא, יחזיק בידו מגילה של קלף ויקרא בלחש עם הקורא, כדי שאם חסר לשמוע תבה אחת מפי הקורא, יהא קוראה מתוך המגילה שבידו. ואם מחזיק בידו חומש שהמגילה כתובה שם, ותבה שחסר לשמעה מפי הקורא, הוא משלים מן החומש – יצא בדיעבד:
מנהג בכל ישראל שבשעת הקריאה פורסין את יריעות המגילה על גבי השלחן, ומקפלין יריעה תחת יריעה כדי שלא תהינה היריעות תלויות למטה מן השלחן דרך בזיון, אבל אין קוראין ממנה כשהיא מכורכת לצדדין כשם שקוראים בספר תורה: טעם למנהג זה, מפני שהמגילה נקראת אגרת, שכן כתיב: לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזֹּאת וגו’ ודרך הקורא מתוך האגרת שמחזיקה פתוחה כולה; ועוד שעל ידי שאנו משנים שינוי זה, יש יותר פרסום הנס. ואף על פי שמנהג זה נוהג בעיקר לגבי הקורא ולא לשומע, כבר נהגו רבים שפורסים את מגילותיהם דרך אִגרת, גם בשעה שהם שומעים הקריאה מפי הקורא: נוהגים שבהגיע הקורא לארבעה הפסוקים של גאולה שיש במגילה – מפסיק, וכל הקהל קוראים בקול, ומשפסק הקול של הקהל – הקורא חוזר וקוראם מתוך המגילה שבידו; לפי שאין יוצאים בקריאה זו שקורא הקהל עד שישמעו מפי הקורא. ואלה הם ארבעה הפסוקים של גאולה: אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וגו’ – שממנו ראשית צמיחת הגאולה; וּמָרְדֳכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת וגו’ והפסוק שלאחריו: לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וגו’, והפסוק האחרון: כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ וגו’:
טעם למנהג זה – משום שמחה ופרסום הנס, וכדי שלא ישנו התינוקות, ויתעוררו מן הקריאה על ידי קול המון ששומעים, ויכנס בלבם הנס הגדול שנעשה לישראל בימי מרדכי ואסתר:
פסוק בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ, נוהגין לקראו בהרמת קול ובשינוי נעימת הטעם, מפני שהוא עיקר הנס, ובו מתחילה הישועה להגלות: שמות עשרת בני המן עם התבות חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת שלפניהם, ותבת עֲשֶׂרֶת שלאחריהם, נקראים כולם בנשימה אחת, כדי להודיע שכולם נהרגו ונתלו ביחד ויצאה נשמתם כאחת. וחמש מאות איש שנזכרו עמהם, מעושי דברם של עשרת בני המן היו. כל אחד מבניו שר חמשים היה ואלה החמש מאות איש, פיקודיהם היו:
ואף על פי שקורא בנשימה אחת – יזהר לקרוא כל תיבה באופן שתהיה נשמעת בבֵרור לצִבור: בדיעבד, אם הפסיק בנשימה בינתים, יצא:
הרבה נוהגים להכפיל את קריאת הפסוק: אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ וגו’ לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד וגו’, וקוראין אותו בפעם הראשונה ככתבו, ובפעם השניה – וְלַהֲרֹג במקום לַהֲרֹג. וכן כופלים פסוק: נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם וגו’ וְאִישׁ לֹא עָמַד בִּפְנֵיהֶם וגו’ שבפעם השניה קוראין לִפְנֵיהֶם במקום בִּפְנֵיהֶם: ברכות המגילה:
הקורא את המגילה מברך שלש ברכות לפני הקריאה וברכה אחת אחר הקריאה, ומתכוֵּן להוציא כל הקהל ידי חובתם. והשומעים עונים אמן ומתכוְּנים לצאת ידי חובתם, אבל אין אומרים ברוך הוא וברוך שמו, מפני הפסק ברכה: לפניה הוא מברך: אשר קדשנו במצוותיו וצִוָּנו על מקרא מגילה; שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה; שהחיָנו וקימנו וכו’, לאחריה הוא מברך: הרב את ריבנו וכו’. ואומרים אחר זה נוסח ‘אשר הניא’ ו’שושנת יעקב’ לבסוף. שכך אמרו חכמים בגמרא: ‘חיָּב אדם לומר ארור המן וברוך מרדכי וכו’ וגם חרבונה זכור לטוב’. ובקריאת המגילה ביום אין אומרים ‘אשר הניא’ וכו’: כדרך שהוא מברך בקריאת המגילה בלילה, כך הוא מברך ברכות אלה בקריאת המגילה ביום; אלא שבברכת ‘שהחיָנו’ שמברך ביום, צריך הוא לכוֵּן לצאת ידי ברכה גם על שאר מצוות היום: סעודת פורים, משלוח מנות ומתנות לאביונים; שחיָּב אדם לברך ‘שהחיָנו’ על כל מצוה שאינה תדירה ובאה רק לפרקים:
ויש שאינם נוהגים לברך ‘שהחיָנו’ ביום, ומכוְּנים כוָּנה זו בברכת ‘שהחיָנו’ שמברכים בערב: הקורא את המגילה ביחיד, מברך את הברכות שלפניה ואינו מברך לאחריה, שברכה זו – מנהג ולא חובה, ולא נהגו בה אלא בציבור: מי שכבר יצא ידי חובת מקרא מגילה, ובא לקרוא שנית בציבור כדי להוציא אחרים שלא שמעו קריאת המגילה – מברך כל הברכות האלה תחילה וסוף, והשומעים עונים אמן. ואם קורא את המגילה בשביל היחיד, אינו מברך אלא בתחילה. ואם שגורות הברכות בפי השומע, הוא מברך לעצמו:
קודם שמברך ברכת ‘הרב את ריבנו’ שאחר הקריאה, כורך תחילה את המגילה, שאין זה כבוד לה שתהא מונחת פתוחה בשעה שגמרו לקרוא בה:
נשים שמקריאין לפניהן המגילה, אינן מברכות ‘על מקרא מגילה’, אלא ‘לשמוע’, שהן חיָּבות בשמיעה ולא בקריאה. ובקהילות ספרד קורין לנשים בלי ברכה:
בן עיר או בן כרך שיצא חוץ למקומו:
בן עיר שבמקומו קורין את המגילה בי”ד, שיצא לכרך שקורין שם בט”ו; או להפך – חילוקי דינים שונים יש בהם בזמן חיוב קריאתם, וחילוקי דעות בין הפוסקים. לכן ראוי לכל אדם היוצא ממקומו בי”ג באדר שלא על מנת לחזור בו ביום, שיעשה שאלת חכם כיצד לנהוג במקרא מגילה ובשאר מצוות היום:
הצטרפו לקבלת עדכונים מערוץ התורה בוואטסאפ או בטלגרם שלכם!
בערוץ התורה נשלחים מדי יום לאלפי יהודים ברחבי העולם תכנים נפלאים וייחודים, קצרים וקולעים במיוחד שלא יתפסו לך את כל היום, מעט הכמות ורב האיכות